ימים יפים הגיעו, שאני קמה ב-8:00 ומרגישה רגשות אשם. טוב, ממילא לא יצאתי מהבית לפני 9:30 וממילא מחר יש לי השכמה ב-5:00 (כן. בבוקר) לכבוד ראלי נוסף אי-שם בדרום.

היה כיף בשוק היום. מזג האוויר החם והשמש עשו לי רק טוב, ומצאתי את העגבניות הנפלאות שאני כל כך אוהבת. 4 שקל קילו. לא נורא. המלפפונים, לעומת זאת, היו שערורייתיים באיכותם. מזל שהם היו בזול.

עברתי כמה פעמים ליד דוכן הדגים והיססתי. אחד הדברים הבודדים שעדיין לא הכנסתי למטבח זה דג - זה גם נראה לי תמיד בעייתי לבישול, וכל הזמן טענתי שממש לא בא לי שהמטבח יסריח מדגים וקשקשים. גם ככה יש לי סירחון בבית - והוא עדיין חי ונושם לצער כולנו.

בכל מקרה, החלטתי לעשות ניסיון וללכת על דג בתנור. כמובן שרק דגי ים באים בחשבון, ודניס מוחרם ממילא (בגלל הכלובים באילת), כך שבחרתי בדג מוסר ארוך ועסיסי. נקי ועטוף בעיתון (זו לא קלישאה! באמת עוטפים דגים בעיתון. וגם נענע) נשאתי את המוסר לביתי הקט, הכנתי לו מרינדה פשוטה עם שום ורוזמרין וכל מיני, נתתי לו לשחות קצת בתבלינים והתפניתי לניקוי המקרר והמטבח.

<פאוזה לתיאור מעוצבן נוסף הקשור לסירחון>

לפני כשבועיים-שלושה פתחתי את המקרר ונגעלתי לגלות ריח מצחין, של חלב חמוץ. מאחר שאני מאד מקפידה על סגירת כל המיכלים והבקבוקים שברשותי, לא הייתי צריכה כישורי-שרלוק כדי לגלות שמקור הצחנה הוא לא אחר מאשר כתם שוקו ענק (ויבש) שהזדחל והתפתל במדף השייך לסירחון במקרר. כפיתרון מיידי, שמתי כוס עם מים במקרר - פטנט ידוע להוצאת סירחונות (אולי אני צריכה לשים גיגית גדולה עם מים בסלון. אולי ככה הסירחון הגדול מכולם ייעלם אף הוא).

הריח מהמקרר אכן נעלם, אולם כתם השוקו הדוחה והדביק - נשאר. וככה עברו להם השבועות, המנקה כנראה בשביתה כי הוא לא מגיע כבר חודש, והכתם נשאר (יחד עם שאר טינופות ברחבי הבית, בעיקר בסלון מלא האבק).

היום, לאחר שקירצפתי בעמל רב את המקרר (כולל הוצאת מדפים ורחיצתם. השקעתי!) והברקתי את המטבח, החלטתי שנמאס לי לשתוק לאידיוט, ואמרתי לו את המשפט הבא: "אני מקווה שמתישהו אתה מתכוון לנקות את הכתם של השוקו שכבר נמצא שם שבועיים והתייבש". וכמו כלב טוב, הוא הלך וניקה את זה. ממש לא ייאמן. השלב הבא יהיה להגיד לו לנקות את האמבטיה מדי פעם. כלומר, אם הוא יוכל למצוא זמן לכך בין תוכנית טלוויזיה לעוד שעת שינה באמצע היום.

<סוף פאוזה>

20 דקות בתנור והמוסר החליק לו לצלחת שבקושי היתה מספיק גדולה בשבילו. היה משובח. טעים, עסיסי, מעודן וכמעט בלי עצמות. ארוחת צהריים מהטובות שאכלתי.

אז עברתי עוד מכשול. השלב הבא זה סושי.