הם חיים ביננו. לפעמים זה פשוט אנחנו. העצלנים. המחכים לדקה האחרונה. שלא נוקפים אצבע אחת מעבר למה שצריך. שלא מזיזים אף איבר מאיברי גופם אם זה לא מקרה חירום של ממש, וגם אז הם ימצאו תירוץ להמישך לבהות באיזו נקודה בקיר, בטלוויזיה או במחשב (וזה במקרה הטוב, כי המחשב דורש פעילות ואקטיביות מסויימת). ונתן בהם סימנים:  

כלים: זה ידוע שהכלי הראשון שאוזל ממגירת הסכו"ם הוא הכפית. מעשה שטן הוא זה, ואין איש יודע את ההסבר לתופעה. אז מה, שנרחוץ איזה כפית? חס ושלום! יש כפות, למען השם! קפה אפשר לשים גם "לפי העין". לערבב אפשר גם עם מזלג. וגם עם סכין. מילקי אפשר לאכול במזלג, זה לא בעיה.  

טוסטר: בפעם הקודמת חמם העצלן "מאמא עוף", וכמובן לא ניקה את התבנית. עכשיו הוא רעב. האם ירחוץ את התבנית לחימום נוסף? למה?! שמים נייר אלומיניום מעל. זה סטרילי. המהדרין יאמרו: "מה זה משנה? מאמא עוף זה מאמא עוף. אותם חיידקים", ויחממו גם ללא בידוד של נייר אלומיניום.  

רכב: נגמרו המים של המגבים. שמא יעצור העצלן בתחנת דלק וימלא מים זכים במיכל? חלילה, הס מלהזכיר. יש בקבוק מים מינרליים באוטו? אין בעיה! עצור ברמזור הקרוב לביתך (שכן הבעיה מתגלה מחדש כל פעם שנכנסים לאוטו, גם אם המים נגמרו שבוע קודם), מזוג מעט מים על הזכוכית הקדמית, והרי לך חלון נקי, מעשה ידיך להתפאר.  

אוכל: אין ירקות, אין ביצים, אין חלב, המקרר ריק ונושבת ממנו רוח פרצים חשודה. הארונות הפכו למארחים לקורי עכביש ושאר ירקות. הלוואי והיו שם ירקות! הילך העצלן לסופרמרקט או למכולת השכונתית? למה? הנה, יש פה קופסת שימורים שאמא הביאה לי אחרי יום כיפור (מלחמת יום כיפור). נראית במצב טוב. חלודה? שטויות, זה רק מבחוץ. והנה כמעט לא מרגישים את טעם הלוואי. או שיש מנה חמה. אמנם, כתוב פה שפג תוקפה בנובמבר 89', אבל זה שטויות, היצרנים רק עושים את זה כדי שרשתות השיווק יחליפו מלאים. זה הכל קונספירציה. ואני גם נורא אוהב את הטעם הזה, קוסקוס בטעם מג'דרה ברוטב סיני חמוץ מתוק. נורא טעים. ומשביע.  

כסף: קיבל העצלן צ'ק לפקודתו (לא ברור ואנחנו לא רוצים לדעת מה הוא עשה בשביל זה). הילך להפקידו בבנק? אבל יש תור! והיום בכלל סגור כבר (בטח שסגור למי שקם ב-14:30 בצהריים). מחר. שבוע הבא. אחרי החגים. זה בסדר, אפשר להפקיד גם אחרי חצי שנה. מה, עברה כבר שנה? שיט.  

דו"חות: 90 יום לתשלום. מעולה, שטויות, יש לי זמן. הכסף צובר ריבית בבנק בינתיים, ממילא (לא חשוב שהוא במינוס, כי הוא לא מפקיד צ'קים). אה, עבר המועד לתשלום? לא נורא, ישלחו לי עם הקנס בדואר רשום. שטויות, זה קנס של העירייה. מי בכלל משלם דו"חות חנייה?  

הגשת עבודות: לעולם יחכה העצלן לשעה אחת עשרה וחצי בלילה, בערב שלפני מועד ההגשה האחרון, האולטימטיבי, אחרי כל ההתחנפויות למרצים. כל פעילות אחרת הופכת לחשובה ומעניינת יותר, כולל צפייה בטלוויזיה (goes without saying), ניקוי אבק, סידור אוסף הבולים של סבא ושיחות ארוכות בטלפון עם אנשים שלא דיבר איתם העצלן ב-5 השנים האחרונות. שטויות, נישן פחות 6 שעות. נישן כשנמות.  

שינה: אז, איכשהו, העצלן מספיק לישון קצת לפני המוות - חלום: "אני אגיע הביתה מהעבודה, אעשה כלים ואסדר את כל הבלאגן בחדר". מציאות: "יאללה, אני אשן שעה, אקום רענן ואסדר אח"כ". מציאות נושכת: "מה, כבר תשע בערב? לא ישנתי טוב. אני הפוך לגמרי". לוקח לו שעתיים רק להתאושש מהשינה, ואז כבר ממילא מאוחר בלילה, רואים עוד קצת טלוויזיה (עד 3 לפנות בוקר, נניח) והולכים לישון. "אני עייף מת, לא ישנתי כל הלילה."  

מעלית: ברור שעדיף לחכות 5 דקות שהמעלית תרד מהקומה ה-16 לקומה שניה, כדי שהעצלן יוכל לרדת לקומת הקרקע. ולעלות קומה אחת? השתגעת, בשביל מה יש מעלית? חם ללי. התיק הזה כבד. אני מת מעייפות, לא ישנתי כל הלילה. יש לי בעיות בברכיים.  

כביסה: מה, החולצה הזו? לא מלוכלכת, מה פתאום? ויתלה אותה העצלן 20 דק' לאוורור בחוץ (או לעשירים: יעביר אותה כמה דקות במייבש), והנה היא כמו חדשה. הכתם? שטויות, לא רואים. זה נראה כמו חלק מההדפס.  

ספורט: אין לי זמן. זה לא בריא. יש לי לומבגו. יש לי עין עצלה. יש לי פריצת דיסקוס. יש לי חולייה חלשה בצוואר. יש לי פציעה מהצבא. הרופא אמר לי לא להתאמץ (כשהיה חולה ובאמת היה צריך לנוח, כמובן שהעצלן לקח את ההוראה הזו כהוראת קבע לכל החיים). הברכיים שלי, הרצועות, הגבה השמאלית. ספורט? מה?  

משפטי מפתח: אני עייף. אין לי כוח. אחר כך. מחר, טוב? תתקשר אתה, טוב? אני לא יודע איך עושים את זה. לא מכיר. לא מבין. קשה, קשה. מה נשמע? אני יודע, סוחבים.