RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2003
בחירות
החיים הם צמתים-צמתים. בכל רגע נתון כמעט אנחנו עומדים מול מספר שבילים וצריכים לבחור לאן ללכת. לפעמים אפשר ללכת קצת בשביל מסויים, להתחרט ולחזור חזרה, ולבחור מחדש. אבל הצומת שנחזור אליו הוא אף פעם לא יהיה בדיוק אותו צומת, כי לפחות פרמטר אחד משתנה, וזהו הזמן. יש שבילים שאין מהם דרך חזרה לצומת המקורי. ויש שבילים שמובילים למבוי סתום, לאסון, לכאב, לעצב או למדרון תלול שאי אפשר לעצור את ההתדרדרות בו. שבילים, צמתים, בחירות. כל הזמן.
לפעמים הבחירה היא תהליך מתמשך, רציונאלי-למחצה, עם "בעד ונגד" וכל מיני שיטות שכאלה. ולפעמים, ואפילו הרבה פעמים, הבחירה היא של שבריר שניה. החלטה של רגע, אינסטינקט, אינטואיציה, תשובה של כן או לא, אסוציאטיבית.
לפני כ-8 שנים הכרתי את הצלף. איש מיוחד במינו. קשה עורף ומעצבן, אבל נעים הליכות, ג'נטלמן ובעל ידע נרחב בתחומים איזוטריים למחצה שקסמו לי, כמו אקדחים עתיקים, וויסקי, אירלנד, היסטוריה אנגלית ועוד דברים טובים. איש שיחה מרתק. הכרנו במועדון הצלילה. שנים של הכרות עברו עד שצללנו בפעם הראשונה ביחד. הוא תמיד התנשא מעלי וטען שאין סיכוי שאני צוללת ברמתו, אולם היה נבוך לגלות שאני בדיוק באותה ליגה שלו, אם לא מעליה. ההתנשאות אכן הייתה אחת מבעיותיו.
אולם אני, נערה צעירה לפני גיוס, דווקא מאד התרשמתי מהבטחון העצמי השופע שלו ומהעקרונות הנוקשים שלו. איש של עקרונות שלפעמים היו בלתי אפשריים. רבים וטובים נכוו מהעניין הזה אצלו. איכשהו, למרות היותי צעירה ופוחזת (הוא מבוגר ממני בכמה שנים), הצלחתי לתמרן בין הקוצים והגדרות שהוא הציב בפני, והפכנו לידידים טובים. כמובן שאז, ההגדרה שלי ל"ידידים" או "ידידים טובים" הייתה שונה מאד ממה שהיא היום. השינוי הזה היה תהליך, שהגיע לסופו ב-28 לינואר השנה.
היה ביננו נתק אחד ארוך, בזמן שהייתי בצבא. נתק שהוא יזם, ושלקח לי שנים לברר מה הייתה הסיבה. לפי דבריו, זה היה משהו שקשור ליחידה בה שירתתי, ולא באשמתי. כאבתי את הפרידה היזומה הזו, שכן בשלב הזה כבר הייתי קשורה אליו מאד, וקרובה אליו מהרבה בחינות. הוא אולי לא חלק איתי הרבה מחייו (הרבה אירועים סודיים קרו לו במהלך השנים, דברים שקשורים לצבא וכן הלאה), אבל הוא ידע עלי המון, וחלקתי איתו דברים אישיים מאד.
אחרי זמן מה הוא התחתן והקשר חודש. אישתו כנראה עשתה לו משהו טוב, והוא הפך רגוע יותר, מבויית יותר, אבל עדיין עם אותם עקרונות נוקשים, שהתחילו לעצבן אותי. אני אדם שנוטה להשתמש בביטוי "זה אני, צריך לקבל אותי כמו שאני, ומי שלא טוב לו שיקפוץ", אבל הוא לקח את העקרון הזה רחוק מדי, לטעמי. הוא אף פעם לא התקשר אלי. הוא לא זכר ימי הולדת. תמיד אני יזמתי טלפונים ומפגשים. הפעמים היחידות שהוא טרח לצלצל, היו כאשר הוא היה צריך ממני משהו בנושאי המחשבים. והוא חזר והצהיר שהוא לא ישתנה, וככה זה וזהו.
יחד עם זאת, לטובתו אפשר היה לומר שהוא היה שם בשבילי כשהייתי צריכה אותו. זו הייתה התקופה בה הכרתי את החבר הכי טוב שלי, והיו שם כמה מריבות קשות, שגרמו לי לעצב ובכי ורחמים עצמיים איומים. הייתי צריכה מישהו שפוי ורציונאלי לדבר איתו, והצלף היה בחירה של חוסר ברירה, האמת. הייתי יכולה לקטר לו בלי להכנס לפרטים. שומע שאני בוכה, לא מתחקר יותר מדי, אבל נותן כמה משפטי עידוד, מחזק, מסיח את הדעת. לא היה לי מישהו אחר ללכת אליו בעניין הזה. הטייס היה רק מדכא אותי יותר, ועם המאפיונר לא רציתי להכנס לאינטימיות כזו. לא כולם צריכים לדעת על המריבות שיש לי עם החבר הכי טוב שלי. זה גם ככה היה קשה. הצלף אירח אותי בביתו בצורה נאה לא פעם ולא פעמיים, והיה לנו תמיד על מה לדבר, והיה כיף. אבל הוא אף פעם לא היה מתקשר.
לא הייתה לי בעיה להמשיך ככה את הקשר, אם כי תדירות ההתקשרות שלי ירדה אף היא עם הזמן. כמה אפשר ליזום בעצמך? זה מעייף. ב-28 לינואר, למי שזוכר, היו בחירות במדינת ישראל. בחירות במתכונת הישנה, ללא פריימריז לראשות ממשלה. רק מפלגה. לאחר ששילשלתי את הפתק לקלפי, הרמתי טלפון לצלף לשאול מה העניינים.
אשתו ענתה לי. אשתו, אגב, בחורה מקסימה, יפה ומתוקה. היינו מדברות די הרבה, גם בלי קשר אליו. באמת מותק של אישה, אולי היחידה שהצליחה לאלף אותו באמת. איתה הוא היה מתנהג כמו טלה רך על האש - קל ללעיסה ונעים.
לאחר קשקוש קל של "מה נשמע, מה העניינים", עברנו לדיון על הבחירות. מצחיק היה, שמעולם לא ניהלתי עם הצלף ו/או עם אשתו דיון פוליטי כלשהו, אפילו לא בסיסי ביותר. האמת היא, שזה לא אחד הנושאים החביבים עלי, וזה תמיד מביא לויכוחים מתלהמים ומעצבנים שמעכירים את האווירה. חוץ מזה, ממילא רוב הזמן דיברנו כולנו על צלילה, שכן גם אשתו היא מהטובלים במים. בקיצור, לא היה לי מושג לגבי הנטיות הפוליטיות שלהם.
אני: נו, מה הצבעתם?
אשתו: אנחנו? אנחנו רק ליכוד.
נשימתי נעתקה מסרעפתי. אם הייתי צריכה לנחש, הייתי נותנת להם " עבודה" או מרצ. אבל ליכוד? שרון? הכיצד? הכצעקתה? איך נפלו גיבורים? חשבתי שהיא צוחקת עלי, אבל התברר לי שלא כך הדבר. אמנם הופתעתי, אבל לי אין בעיה עם הנטיות הפוליטיות של אנשים, אלא אם כן מדובר בכהניסטים או מטורפים קיצוניים אחרים, לכל צד שהוא. איש הישר בעיניו יעשה. כשאמרתי לה שאני הצבעתי מרצ (ואוי למי שיתחיל פה דיון פוליטי בתגובות, אני מוחקת את התגובה שלו בלי לחשוב פעמיים, זה ממש לא ה-issue בפוסט הזה), היא הופתעה, אפילו העבירה ביקורת, אבל השיחה נמשכה בטונים הגיוניים. ואז היא העבירה לי את הצלף, שכבר שמע חלקים מהשיחה.
שלום ומה נשמע, וכל הנימוסיה. התחלתי להגיד משהו על זה שאני מופתעת שהוא ליכודניק, שאף פעם לא דיברנו על זה. זה די הצחיק אותי האמת. חשבתי שאולי תתפתח שיחה מעניינת, כי למרות שאני מצביעה מרצ, יש לי כל מיני דעות ביטחוניסטיות, שסביר להניח שדומות למצביעי ליכוד בחלק מהדברים. כאילו כדי לוודא, הוא שאל אותי מה הצבעתי. כשעניתי "מרצ", השיחה נותקה.
קרה לכם, לא? אתם מדברים עם מישהו, מושכים קצת חזק מדי את הטלפון והוא מתרסק בקול שאון על הרצפה, השיחה מתנתקת וצריך לחייג חזרה? או כשמחזיקים את הטלפון בין האוזן לכתף, ולוחצים בטעות על כפתור הניתוק. קורה. שיחות מתנתקות. חשבתי שמרוב תדהמה הוא הפיל את הטלפון, וללא היסוס התקשרתי בשנית. בשניה שהתהליך הזה לקח, כבר עלה בי החשד שיש פה יותר מזה. הוא ענה לטלפון.
אני: התנתקה השיחה.
הצלף: לא, זה אני ניתקתי.
אני: מה?!
בשלב הזה, שככה יהיה לי טוב, עוד הייתי מספיק מטומטמת לחשוב שזה היה במעין הלצה, איזושהי הבעת עמדה נחרצת, משהו שאפשר לעבור עליו לסדר היום ולהמשיך בדיון ענייני יותר. קטעים, יעני.
הצלף (בקלילות, כמעט יכולתי לשמוע אותו מחייך): כן, כי את לא מבינה, שאת הורסת את המדינה (?!?!?!?)... בלה בלה בלה (הכנס כאן משנה פוליטית של ימנים שלא יודעים למה הם ימנים)... ולי לאנשים כאלה יש רק דבר אחד להגיד...
טראח. ניתוק.
קרה לי שניתקו לי את הטלפון בפנים (היזיז בעיקר. הצרחות והמריבות שלנו היו שוות בעוצמתן רק לזיונים...), אבל לא קרה לי שעשו את זה בקרירות כזו, ובטח לא פעמיים באותה שיחה מזויינת. בהיתי בטלפון בחוסר אמון. הייתי פשוט בהלם, ואותי ממש קשה להפתיע.
עמדתי בצומת. שבריר שניה של החלטה. הסתכלתי על הטלפון ושקלתי לטלפן בשלישית. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני חוזרת בזחילה לאנשים שדורכים עלי. שבריר השניה עבר. עשיתי את הבחירה. לא התקשרתי. עברו מאז 8 חודשים. ולא התקשרתי, ומחקתי אותו לגמרי מחיי. הוא, כמובן, לא התקשר. וגם לא אשתו.
ככה נגמר קשר של כמה שנים. בגלל ליכוד ומרצ, בגלל עקרונות-לכאורה מטופשים, יפי נפש, מוגזמים, נוקשים, בגלל שני ניתוקים, בגלל בחירות. אני לא מצטערת על כך. נכון שזה גרם לכך שיש לי פחות ידיד (גם ככה יש לי מעט מאד), אבל באמת, מי צריך כאלה אנשים מסביב. אם אני רוצה שינתקו לי את הטלפון בפנים, אני אתקשר לכור בדימונה ואשאל אותם אם יש להם גרעינים שחורים.
| |
| כינוי:
בת: 47 Yahoo:
one_end_all
 תמונה |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
