אתמול נרדמתי פחות משנייה אחרי שהנחתי את הראש על הכרית. זה נדיר. בדרך כלל לוקח לי יותר זמן להירדם, אבל הימים האחרונים היו מתישים.

קודם כל בעבודה - ימים ארוכים וחסרי כוח אדם מביאים לעומס עבודה שהוא בגדר בלתי אנושי לפעמים. היד שלי התמרדה והיא עושה עכשיו קולות של קרפל סינדרום. אפשר להניח שהטניס והתופים לא מוסיפים לה בריאות באופן כללי במצב שכזה, אבל ברור לי לחלוטין שהנזק האמיתי מגיע מעבודת-יתר על המחשב.

אתמול גם היה מפגש נעים מאד עם איש קרוב, ושיחה ארוכה של כמה שעות, בתוספת שניצל וצ'יפס - משהו שלא קרה כבר הרבה-הרבה זמן. חלק גדול ממאורעות הזמן האחרון הוסברו והובהרו סוף סוף. מה יהיה עכשיו? אני מקווה לטוב. אני מקווה שהעיניים ייפקחו ופעולות יבוצעו, שדברים טובים יקרו. אני מקווה.

היום עוד יום ארוך מסתמן. ל"טעם העיר" אני כבר לא אלך. העיניים כמעט נעצמות לי. נראה לי שהגיע הזמן לכוס קפה, למרות שבשעה הזו זה כבר כמעט צהריים בשבילי.

הייתי כותבת משהו על זה שיש מישהו שמוצא חן בעיני איפשהו, אבל יש פה יותר מדי עיניים. אז אני לא אכתוב...

איפה הקפה שלי?! עוד לא הכנתם?