אני שונאת לגהץ. זו פעולת הבית הכי שנואה עלי. אפילו לשטוף כבר עדיף. ולגהץ בחום הזה, בחדר קטן עם מאוורר עוד יותר קטן, זה סוג של עינוי סיני. מצד שני, כמות הזיעה שיצאה ממני מקבילה רק לשיעור טניס אלים במיוחד. אז אולי שרפתי איזו קלוריה.

***

דווקא את כרטיס האשראי שלי אני מאד משתדלת שלא לגהץ, אם כי לאחרונה, עקב ריבוי פרויקטים בעבודה ובמקומות חיצוניים, המצב הפיננסי, טפו טפו, משתפר מעט.

***

ואולי גם המצב הפיננסי של שאר המשפחה. אבל עד שלא נראה את הכסף בבנק, אין טעם לפתוח את בקבוקי השמפניה.

***

דווקא בא לי בירה קרה, עכשיו אחרי העבודה הקשה. ואפילו יש לי. איזו בחורה בת מזל אנוכי.

***

בת מזל אבל עייפה. אני באמת זקוקה לחופש. אולי עוד חודש-חודשיים. אולי. אני לעצמי לא מבטיחה שום דבר. רק לנסות להתגבר על העייפות.

***

וזו לא רק עייפות שלי, אלא גם של אנשים קרובים ואהובים, שנמצאים במצב של חוסר ודאות, משבר וצורך להחליט החלטות קשות. אני מקווה שהם יחליטו את הדבר הנכון. שחרור מהעול הלא-מתאים יביא לפריחה. וזו אכסיומה.

***

אין לי זמן לווימבלדון. וגם זו אכסיומה.

***

נקווה לטוב. צריך להיות חזקים כל הזמן. כי אין ממש על מי להישען. אם אין אני לי, וכאלה. וזו לא אכסיומה, סתם עובדת חיים.

***

היה גם יכול להיות הרבה יותר גרוע. אולי זו לא אכסיומה. אולי זו קלישאה. אבל באמת - הייתי יכולה להיות כמו הסירחון שאיתו אני גרה באותה דירה -  לרבוץ מול הטלוויזיה ולבהות בלוחות תוצאות של ספורט במחשב במשך 8 שעות לפחות מהיממה. וזהו. זו היתה יכולה להיות מהות החיים שלי. אז באמת היה יכול להיות יותר גרוע.

***

אבל מה שהכי גרוע אלה השבלונות שאנשים חושבים בהן. רוב האנשים שאני מכירה פועלים לפי מוסכמות, לפי נורמות חברתיות, לפי רעיונות שהם קלטו בתוכניות טלוויזיה, לפי קלישאות של טלנובלות. איבדנו משהו כגזע אנושי. איבדנו את החושים הטבעיים שלנו. איבדנו את התחושה שמכוונת אותנו לגבי מה טוב ונכון לנו ומה לא. עכשיו אנחנו פועלים לפי מה שאנחנו חושבים שאנשים אחרים חושבים שצריך לחשוב.

***

ואני כמובן אומרת, "על הזין שלי מה שאנשים אחרים חושבים". ולפעמים זה מאד קשה ליישם. אבל אני עושה את זה בכל זאת.

***

אלה החיים - קשה, אבל עושים את זה בכל זאת.

***

ועכשיו - בירה.