גם שיחה נעימה. למרות הקשיים. מי צריך יותר? מה צריך יותר? יאללה כבר. תתנער. יש עוד הרבה לפנינו. אין כמו חצי קילו רוסטביף לאדם כדי להרגע, אה? לא צריך 1,200 שקל לשרוף על אתה-יודע-מה כדי ליהנות. אוי, מתי תלמד...? נראה לי שההבנה קרובה. זה משמח אותי.

***

קניתי מאוורר. אמריקה. 100 שקל ששווים את זה. והוא אפילו לא רועש ומטרטר. אני מרגישה כמו מלכה. תיכף אלך לקרוא ולנשנש ביסקוויטים בחדר המאוורר שלי! נהדר.

***

מילה על מהומות ישרא-תפוז: הבעתי את דעתי בבלוג של יריב, מה שזכה להתייחסות הרגילה. נראה לי שהבנתי מה הבעיה הגדולה של האתר הזה - יריב הוא אולי גאון טכנולוגי ומאד מסור, אבל לא מבין כלום בשיווק ובשירות לקוחות. יריב, עצה אחרונה - קח מישהו שמבין בזה. מצב האתר ישתפר פלאים.

אז מה רציתי לומר? נורא פשוט - לגיטימי שאתר יחסום גישה של אתר אחר לדאטה שנמצא בו, ולו מטעמי אבטחת מידע. התכנים בישרא שייכים לכותביהם, ללא ספק, אבל הפתרון היחידי הוא שיריב יעשה תוכנת גיבוי ראויה לשמה, שהאמת כבר מזמן היתה צריכה לקרות. אני עדיין חושבת שבמצב הזה, מנהלי ישראבלוג ישכילו להפוך משבר להזדמנות, על ידי צ'יפור הפרואיסטים או שלל המשתמשים בפיצ'רים חיוניים באמת, ולא אוואטרים. תפתיעו אותנו. זה הזמן שלכם.

לגבי המהומה שיצר עידו קינן, אמרתי גם לו את דעתי בבלוג שלו. יש בעיה עם העיתונאים בישראל ובעולם, שכבר מזמן לא יודעים מה הגבול בין ניאו-ג'ורנליזם לבין סתם השתפכות אישית - וזה מקרה קלאסי, שבו גם המניעים לא ברורים - הרי לפני שנייה סגרת את הבלוג כי "החיים זה לא כאן", לטענתך. פתאום הבלוג שלך צץ ב-NRG (אולי החיים הם שם?) ואחרי זה חזרת לכתוב ופתאום סגרת שוב בסוג של מחאה צרכנית ואישית, שבינה ובין עיתונאות אין קשר, ולו הקלוש ביותר.

ובכלל, תמיד טענתי - אם אתה רוצה לעשות משהו (נגיד, לסגור את הבלוג), אז תעשה. אל תכריז, תפתח קמפיין ותעשה רעש. פשוט תעשה. If you wanna shoot - shoot. Don't talk. וזה מבחינתי נכון לגבי כל אחד.

***

האליפטיקל שלי עוד לא הגיע. שערורייה!