הדביק החנפן עם הג'ל מהעבודה שלי (לא החדשה), הוא גם חטטן רציני. מסוג האנשים ששואל שאלות נדחפות, מעצבנות וחודרניות, על פרטים טפלים, שהם לא עניינו בגרוש. למשל, עניין אותו מאד לדעת מי ידע לפני הבוסית שלי שאני מתפטרת (הוא לא ידע, כמובן), ולאחר שניסיתי לרמוז לו בעדינות שאף אחד לא ידע (שקר, אבל לא משנה), ולמרות זאת הוא המשיך לתחקר, נאלצתי לנבוח עליו שזה לא עניינו ושלא ידחף את אפו.

לפני כמה ימים הוא שאל אותי, באמצע העבודה מה זה בלוג ואם יש לי אחד. מן הסתם, הכחשתי כל קשר לענייני הבלוגינג. יחד עם זאת, הוא החליט להמשיך לדחוף את אפו החום (מרוב ליקוקי תחת לשררה) והארוך לעניינים לא-לו. הוא ראה אותי מקלידה במרץ על המקלדת (כתבתי איזה פוסט, מן הסתם), וחשב שאני לא אשים לב אם הוא יתגנב ויציץ. באופן טבעי, אני מעדיפה בכלל לא לשבת במחשב שלידו, אבל בפעם ההיא לא הייתה לי ברירה. אמצעי ההגנה הראשוני שנקטתי, עוד לפני שהוא התחיל לחטט, היה להטות את המסך לכיוון שלי ככל האפשר, כדי שהוא לא יוכל לראות משהו במקרה. אני גם לא צריכה שהוא יראה מיילים שאני כותבת ובאיזה אתרים אני גולשת.

הטיית המסך כנראה לא הרתיעה אותו, וגם לא החוק הבלתי כתוב שלא מציצים במסכים של אנשים אחרים. אז החלאה הדביקה החליט להתגנב. באמת. מרגל הוא כבר לא יהיה, ואפילו לא שחקן טוב, כי כבר בזווית העין ראיתי אותו מתחיל להשען לכיווני. דקות ספורות קודם לכן, סיימתי לאכול סנדביץ' קליל עם פסטרמה (אלא מה), ותופעות הלוואי של "פוסט-אוכל", הקשורות באוויר המצטבר בקיבה, התפתחו להן להנאתן.

אני, למי שעוד מפקפק בכך, בחורה. ולמרות שאני לא ענוגה וחסודה יותר מדי, אפילו אני לא תוקעת גרעפסים בקול רם, אלא מבליעה אותם, כיאה וכיאות לגברת. רק בחיק המשפחה הקרובה והחבר הכי טוב שלי אני מרשה לעצמי לשחרר, ולא רק גרעפסים.

אבל, הפעם הבנתי שכל הרמזים לא עוזרים, והחטטן רוצה לחטט. חיכיתי לו שיתקרב עוד קצת וידחוף את ראשו היישר למסך, ואז.... "בעעעע", קצר וממוקד, ישר לפרצוף שלו. כן, תקעתי לו גרעפס בפרצוף, בריח פסטרמה וזיתים שחורים. ממש גועל נפש.

הוא, כמובן היה מזועזע, ולא הצליח להפסיק לצחוק מרוב מבוכה. אני חייכתי אליו חיוך שטני ולא אמרתי כלום. מאז, למותר לציין, הוא לא התקרב לי למסך. הוא בטח הבין שבפעם הבאה האוויר ישתחרר לי ממקום אחר, נמוך הרבה יותר...