זה היה אמור להיות פוסט מתבכיין ומקטר. משהו בסגנון "זה לא הבלאגן שלי, מה אני מנסה לתקן אותו, אני עייפה, אין לי כוחות, המצב הזה מחסל אותי רגשית ופיזית, אני לא ישנה, אני אוכלת לא מסודר..." בלה בלה.

אין לזה סוף. כן, אני בסיטואציה בלתי נעימה בעליל, בגלל מצב שלא קשור אליי ולא אני גרמתי אותו, אבל הוא משבש לי את סדר החיים ופוגע לי בכל, החל מבעבודה וכלה בשעות השינה. אבל בשביל מה יש חברים? אם לא בשביל שנהיה שם בשבילם כשהם צריכים? וחוץ מזה, קצת קשה אז נשברים?

אז אני לא אתבכיין. אני אשב לי בחושך ואוכל תפוח חמוץ, ואתם כולכם תחגגו לכם. ובאמת רציתי שיירד גשם. שיהיה אפור, מעונן וסוער. למה? ככה, כנראה.

ווימבלדון? תזכירו לי מה זה?

נקודת אור: השגתי עוד ניצחון בהאטריק ו-Fartman עוזר לי בעניין, ובכלל כל כך נעים לי לדבר איתו, אפילו בקטנה. הוא מעלה לי חיוך על הפנים. מתנה שאין כמוה.

יאללה, משהו לאכול. חצי מנה סביח בבוקר זה לא מספיק.