הם באמת מתכוונים לזה כשהם אומרים את זה, הבסטיונרים בשוק. ככה זה מרגיש, לפחות, וזה מה שקובע. לא איזה שורה שאיזה בית ספר לשיווק לימד אותם, לא איזה משהו שהכניסו להם לראש בסדנאת שירות לקוחות. 5 שקלים על 10 לחמניות, שקית ניילון וחיוך. הם לא עושים עניין. הם פתוחים, לבביים ועסיסיים כמו הירקות והפירות שהם מוכרים.

וזה נעים ככה. משהו סימפטי וידידותי עובר שם בשוק, אפילו בין הצעקות (באמצע השבוע אין הרבה צעקות) והלכלוך על הרצפה. הרבה יותר נעים מהניאון של הסופרמרקט. אנשים אמיתיים, מוצרים אמיתיים, כסף אמיתי. נתת-קיבלת. אין יותר פשוט מזה.

"שיהיה לך אחלה יום, מותק". ואין מה להתעצבן על ה"מותק". אין מקום לפמיניזם מתלהם בשוק. אומרים לך מותק, אז אומרים. אומרים לכולן. כי כולן מותק וכל הנשים יפות וחמודות, ו"בואי בואי תראי איזה מלון מתוק דבש יש לי משהו נהדר, מה בשבילך גברת". בשוק, כולנו גברות ואדונים, ולא סתם פועלי-מחשבים עייפים שיצאו רגע אל האור.

20 דקות מקסימום ואני יוצאת עם עגלה מלאה והיום שלי רק מתחיל.

יש לי הרגשה שהלילה עוד ארוך. חברים, אלכוהול, אוכל, טלפונים. הכל יכול להיות.

וחזרה מחר? "את צריכה רק רבע שעה". כנראה שאני ממש מתופפת על. השם ירחם.