ירדתי למטה. החבר הכי טוב שלי שכח אצלי משהו, ובא בחזרה עם האוטו כדי לקחת. עליתי חזרה למעלה, כולי חיוכים. לא ידעתי מה מחכה לי.

אבא שלי, הדביל המושלם, חיכה לי בחשאי בקומה שלנו, ליד המעלית.

הוא לא אמר כלום. רק עמד שם, בפתח של מדרגות החירום, כמו רוח רפאים מזויינת.

לא ידעתי שהוא יהיה שם.

הוא חייך אלי חיוך דבילי פתאום. קפצתי מעורי מרוב בהלה. המפתחות עפו לי מהיד.

חשבתי שאני מתה. נבהלתי כל כך, והתחלתי לצרוח עליו ולהרביץ לו (סצינה אופיינית אצלנו בבית). קראתי לו מניאק, ודפוק, ואמרתי לו שאני לא אתן לו להכנס הביתה (הוא עלה לשכנה). והוא, כמובן, היה מרוצה מעצמו כל-כך... עוד ניצחון לילד הקטן. שוב הוא הצליח להבהיל אותי. עכשיו אני צריכה לתכנן נקמה! מעגל הדמים יימשך!!!

החבר הכי טוב שלי, שזכה לדיווח מיידי מהשטח, אמר על אבא שלי, בחיבה רבה, שהוא "גמד מרושע" ו-"דפקט עם קבלות". מה שנכון, נכון.

אחרי זה, שלא יתפלאו מאיפה ירשתי את הדפקטיות הפרטית שלי.