זה קורה, אין מה לעשות. הגיל, הלחץ הנפשי, זיהום האוויר. המוח שלנו מתנוון בקצב מהיר מאד. עוד כמה שנים ובכלל לא נוכל לתקשר עם הסביבה, אם נישאר בחיים בכלל. יש לזה סימנים די ברורים, מדעיים, שנאספו אחרי שנים של מחקר בנושא. הנה כמה סימנים לכך שהמוח שלכם כנראה בדרך להתפרקות טוטאלית:

אומרים לכם לשים 2 סוכר בקפה, ואתם מכינים תה עם חלב.

התכוונתם ללכת לקניון ביום חופש שלכם, התחלתם לנסוע ומתוך הרגל מצאתם את עצמכם במסלול שמוביל לעבודה שלכם. ושמתם לב לזה רק ביציאה מאיילון.

אתם מחכים בכיליון עיניים ל-"הנסיך המדליק מבל-אייר" ול-"קלולס" בערוץ הילדים.

עשיתם מנוי ל-"מעריב לנוער" והמדור הראשון שאתם קוראים הוא "על בנים ועל בנות".

הוצאתם את ה-"מעריב לנוער" הישנים שלכם מהבוידעם וקראתם בשקיקה.

אתם נהנים לשמוע שירים של "כוכב נולד", ואף הלכתם להופעה.

דן שילון נראה לכם מבריק ושנון.

קשה לכם להתרכז ב-"מכתבים לצופיה", אז עברתם ל-"קופיקו".

אתם נתקעים בתשחץ כשאתם צריכים למלא את ההגדרה "אחד מההורים", או "מדף".

אתם מסתכלים על חיבור שכתבתם בכיתה ו', וזה נראה לכם נורא יצירתי ואיכותי.

אתם רואים רק MTV וערוץ האופנה.

אתם רוצים לחטט באף, אבל איכשהו האצבע מפספסת ומגיעה לעין.

אם כבר הגעתם לעבודה, אתם מוציאים את המפתחות של הבית לפני הכניסה, במקום את התג.

אתם יושבים ובוהים בקירות במשך שעות. ונהנים מזה.

אתם כותבים שירים קצרים ומפגרים על פריטים סתמיים בבית (כמו סוכר לבן, למשל).

אתם אפילו לא מצליחים לגמור משחק בסוליטייר.

אתם משחקים סוליטייר.

אומרים לכם "לך תבדוק אם אני בחדר השני", ואתם באמת הולכים לעשות את זה.

הפרסומות של ESC נראות לכם מאד מתוחכמות ומגניבות.

אתם משחקים במשחקים שהכבלים מציעים תמורת תשלום.

אתם רואים שידורים חוזרים של "משחק החיים" (שכבר ראיתם) ואומרים לעצמכם "ווי, איזה מתח, מעניין אם נירה תגלה לליה שריקי בוגדת עם קובי".

אתם נכנסים לכל פוסט של בלוג פופולרי כדי לכתוב תגובות נאצה.