סתם עוד יום, והוא היום האחרון בעבודה הישנה שלי. סתם עוד יום. ולא, אני לא עושה מסיבות פרידה וכל השטויות האלה. לא הרגשתי שם כמו בבית, אין סיבה להפרד בהתרגשות, כאילו זה מזיז לי (או למישהו אחר) משהו. אני בכלל לא מאלה שנקשרים למקומות עבודה. ביזנס זה ביזנס.

הבוסית שלי (לשעבר עוד רגע) יכולה לעשות פרצופים עצובים למחצה ולהפריח אמירות של "נתגעגע אליך" כמה שהיא רוצה. אני לא קונה את הבולשיט הזה. סיפורים שתספר לחברים שלה. מבחינת החבר'ה, יש כמה שהיה לי מאד נחמד לעבוד איתם, אבל אף הקשרות רגשית משמעותית. עמיתים לעבודה, לא חברים של ממש, שבאמת אכפת להם ממך. מסוג האנשים שלא מתקשרים אף פעם אם זה לא בהקשר העבודה.

אני מחליפה מספר טלפון, שזה גם משהו חשוב, והסינון בנתינת המספר עלה פלאים. אין כמו שקט בקטע של הסלולרי. אני זקוקה לו, אבל לא מוכנה שחיי יסובו סביבו.

ונזל עלי קטשופ כשאכלתי נקניקיה מצויינת לפני זמן קצר. עכשיו יש לי ריח של עגבניות מבושלות.

וקונסילר? המצאת המאה, אחרי מגבונים לחים.