זה כבר כמה ימים, אולי שבוע, שהסירחון נמצא כל הזמן בבית. הוא לא הולך לעבודה, אני בטוחה בזה, מכיוון שגם בימים שאני יוצאת מאוחר מהרגיל לעבודה, הוא עדיין בבית - ישן, בוהה בתוצאות הספורט במסך המחשב או (כמובן) רובץ מול הטלוויזיה. יש כמה אפשרויות - או שפיטרו אותו (מה שלא יפתיע אותי בכלל - אם רמת הפרודוקטיביות שלו בעבודה דומה לרמת הפעילות שלו בבית, שלא לדבר על מספר ימי המחלה המטורפים שהוא מנצל), או שהוא לקח חופש, או שהוא חולה מדומה.

בכל מקרה, בינתיים אני צריכה לסבול את נוכחותו המעיקה בבית כל הזמן - עוד לא היתה פעם אחת בימים האחרונים שבה הגעתי הביתה והוא לא היה שם. מה שכן, אני ממש לא מדברת איתו, מעבר לשלום-שלום חטוף ככל האפשר. זה כמעט גורם לי להרגיש שהוא לא קיים. כמעט.

אני חוככת בארגון אירוע רב משתתפים ונטול סיבה או פואנטה בבית בקרוב. מפגש חברים שכזה, בשביל החבר'ה, הבירה והבורקס. כבר יש רשימת מוזמנים, עוד אין תאריך וסביר להניח שיהיה לא מעט אוכל. זה אומר שאצטרך לגרש את הסירחון מהבית באותו יום. מי רוצה לארח כשהפרצוף תחת חסר המעש הזה מסתובב לי בין הרגליים?!

בנובמבר מסתיים החוזה שלי בדירה. אני חייבת לציין שממש לא בא לי על כל תהליך העברת הדירה מחדש - אני מרגישה כאילו עשיתי את זה רק אתמול - ואני חוככת ברצינות להישאר בדירה הזו. הדירה עצמה מעולה ובמיקום טוב, יש לי 2 חדרים שהם לגמרי שלי, אני יכולה להתאמן בתופים בלי שהשכנים יתאבדו עלי והדביל כמעט בכלל לא משתמש במטבח, מה שאומר שכל המקרר עומד לרשותי ואני עושה מה שמתחשק לי במרחב הקולינרי. בינתיים החלטתי שלא להחליט. אם מישהו מאד מסוים שאוהב פילים יחליט שהגיע הזמן שנהפוך לשותפים גם בדירה, הסיפור יהיה שונה לגמרי. אבל אני לא בונה על זה. לך תבין אנשים שאוהבים פילים...

פוסט על ההופעה יקרה מתישהו, כשאהיה במצב הרוח ההולם את האירוע המרגש.