כבר כמה שנים שאני מתחמקת מההופעות האלה. שכנעתי את המורה שלי לתופים שאני לא מוכנה לזה, ושאין סיכוי שאני עולה על במה, וזהו. השנה ידעתי שכבר לא אוכל להתחמק, והכנתי את עצמי נפשית לעניין הזה.

אין לי ביטחון בנגינה שלי כמו שיש לי בדברים אחרים. ולא מפני שיש לי פחד קהל או במה. מי שמכיר אותי יודע שזה לא העניין. מבין כל הדברים שאני עושה, דווקא זו המיומנות שהכי פחות רציתי להעמיד למבחן מול אנשים. אז נכון שלא מדובר היה במבחן, אבל להיות על במה מוארת מול כ-200 איש ולנגן שיר באורך מלא, זה דבר שלא עשיתי מעולם.

"את, אין לך טיפת פחד בגוף", אמר לי מדריך נהיגת שטח לפני יותר משנה. אז ברור שאי אפשר לדבר באבסולוטים כאלה, אבל הוא כנראה צדק, והוא כנראה גרם לי להיות מודעת לזה יותר ולחיות לפי ההערכה הזו. אז לא פחדתי. ברור שהיה לחץ, ועצבים רבים בזמן החזרות ואחריהן וכל מיני ביטויים של הרצון שלי לעשות את הדבר הזה כמו שצריך, על אף כל חובבניותו. אפילו השיר שבחרתי שיקף בעיני את היכולת שלי ללמוד אותו תוך פרק זמן קצר ובדיעבד הסתבר שזו היתה בחירה מאד נכונה, לא רק טכנית אלא גם מבחינת שואו (אני לא מתכוונת לומר את שם השיר, אגב).

והיום הגדול הגיע. מה שהכי הלחיץ אותי, האמת, זה החשש שמא האיש שהכי חשוב לי לא יגיע. הזמנתי כמה וכמה חבר'ה מפה ומשם וגם המשפחה הוזמנה (למרות שבהחלט לא בניתי על זה שאבא שלי יגיע עם אחותי הקטנה והחברה שלו, אבל זה בדיוק מה שקרה. 3 הברזות מז'וריות נרשמו. אחת היתה צפויה למרות שמדובר היה במתופף; השנייה לא הזיזה לי והשלישית פשוט קרתה והצטערתי עליה, מה גם שהיא לא היתה ממש הברזה (כן, אני ממש אובייקטיבית לגביו. נכון).

אבל מי שהיה צריך באמת להגיע, הגיע. כל השאר חשובים פחות. את המתח לא הפגתי באלכוהול. ההופעות שלפני היו ארוכות ואין ספק שהרגשתי בלחץ, אבל ראיתי מתופפת אחרת דופקת 4 בירות ועולה חצי מסטולה לבמה, מעשה שנראה בעיני אידיוטי ברמות קולוסאליות. את רוב הזמן לפני ההופעה שלי ביליתי לצדו של האיש החשוב, שדעתו על ההופעה היתה קריטית לי יותר מהכל. את אבא שלי סינג'רתי לצלם בווידיאו, טעות חמורה שלא תחזור יותר. אם אתם שואלים את עצמכם מה קרה - התשובה היא כלום. הוא פשוט לא לחץ על הכפתור הנכון וזה לא צילם.

השיר שבחרתי היה יוצא דופן - אולי בפשטות שלו, אבל בעיקר באנרגיות ובמהירות שלו. חלק קטן מאד מהשירים שלפני דיבר אליי, ורוב הזמן הייתי עסוקה בלהביט במתופפים, שחלקם הגדול עלה מבועת לחלוטין על הבמה ושמר על פנים קפואות לאורך כל השיר.

בסופו של דבר, באמצע משפט, שמעתי שקוראים לי לבמה. הקורא התלוצץ מול המיקרופון ואמר "עכשיו, כדי להמשיך בטון הרגוע...". הוא לא הציג את השיר כמו שהוא הציג שירים אחרים. הוא נתן לקהל לחכות ולקבל את המוזיקה לפנים, החלטה שהיתה נכונה ונפלאה. אצתי רצתי לבמה, לחוצה לעלות מהר, שהקהל לא יחכה יותר מדי. המורה שלי זינק על הבמה לעזור לי לכוון את הסט, שהיו מחוברים אליו כל מיני אלמנטים שאני לא צריכה בכלל להשתמש בהם, והיו בשימוש בשירים קודמים. הכל היה נראה לי מוזר, הלב דפק מאד מהר, אבל לא הרשיתי לעצמי לאבד עשתונות. את האנשים בקהל לא ממש הצלחתי לראות. הם היו מרוחים ומטושטשים. חיכיתי לפתיח של הגיטרה, והכרחתי את עצמי לספור עד לכניסה שלי, למרות שכבר ידעתי אותה בעל פה. ונכנסתי.

כבר בתיבות הראשונות הבנתי שאנחנו מנגנים הרבה-הרבה יותר מהר מהחזרות. אבל זה כבר היה אבוד, ולא היתה לי ברירה אלא להישאר בקצב. אי אפשר להגיד שניגנתי מושלם, אבל הקהל הגיב בשמחה רבה לשיר, לנגינה ולעוצמות, שמעתי את השריקות ומחיאות הכפיים, ועלה לי חיוך על הפנים. הבסיסט החמוד, שעזר לי מאד לאורך כל הדרך, שמר איתי על קשר עין מצוין בקטעים החשובים, כמו סולו הגיטרה, ולמרות שדווח לי לאחר מכן שהמיקרופון של הבייס-דראם הפסיק לעבוד מתישהו בבית השני, השיר עבר בשלום, באנרגיה ובלי פדיחות. אני זוכרת בעיקר שכאבה לי היד בטירוף - שילוב של התרגשות, מהירות יתר ומכות חזקות על הסט בשביל העוצמה.

השיר קצר יחסית. זה נגמר די מהר. המנחה/גיטריסט צעק את שמי בהתלהבות, ומקורות יודעי דבר כבר מסרו לי שמכל השירים שהוא ניגן באותו יום, את זה הוא הכי נהנה לנגן.הרמתי את היד לקול תשואות הקהל, ושמעתי את שולחן החברים והמשפחה שלי צורח בהתלהבות.

ירדתי מהבמה לאחר לחיצת יד שמחה עם הבסיסט, כדי לחפש את אורח הכבוד, שחיבק אותי, אמר בהתלהבות "כל הכבוד" וקנה לי שוט טקילה. רעדתי כולי מהאדרנלין ומההתרגשות שסוף סוף נגמרה, רק כדי לזכות להתנפלות ותשואות מהחברים שרצו מהשולחן כדי לחבק אותי ולצרוח שאני "כלה" ו"מלכה". אנשים שאני לא מכירה באו להגיד שהיה אחלה, ושניגנתי נהדר. הייתי בשוק מכמות הפירגון.

זו היתה חוויה נפלאה, שגרמה לי בהחלט לרצות עוד. אמרתי לאורח הכבוד לאחר מכן שכנראה שגיליתי שיש בי מן הפרפורמרית, שנהניתי מזה הרבה יותר ממה שחשבתי ושבפעם הבאה אני הולכת על שיר יותר מסובך, אבל עוצמתי לא פחות. את הנגינה, כמובן, ניתחנו לפרטי פרטים באותו ערב, והחיוך (הנדיר-משהו בימים אלה) לא ירד לי מהפנים כמעט שבוע. באותו לילה בכלל התקשיתי להירדם וחזרתי ושיחזרתי בראש את ההופעה, שברובה היתה מטושטשת משהו, אבל התחושות שעברו בי במהלכה יישארו איתי עוד הרבה זמן.

היה כיף. היו גאים בי האנשים שחשובים לי. ניסיתי משהו חדש וזה הצליח. וניגנתי עם אנשים אחרים, מקצוענים, מה שבהחלט נתן לי טעם של עוד. יכול להיות שזה יקרה שוב בקרוב. את החיוך ואת ההרגשה אני אנצור בהחלט, כי לא כל יום יורדים מבמה כשמוחאים לך כפיים.