שלום לכם. כן, כן. אתם. ולא, לא - אני בהחלט לא פונה כרגע לקהל הרחב של המנויים, הקוראים המזדמנים והקוראים הקבועים. אני לא באה בטענות לבלוגריות ובלוגרים שנכנסים לפה, ומכירים אותי רק לפי מונחים כמו "שאלות טורדניות" או גיבובים על טניס ושאר ירקות.

זה כבר זמן מה שמסתובבת פה חבורה, שלצערי הולכת וגדלה, של אנשים שמכירים אותי ב"חיים האמיתיים" (רגע, החיים זה לא כאן? אבל כתוב!!!), או יותר נכון - כאלה שחושבים שהם מכירים אותי. אותם אנשים שלא הוזמנו להיכנס לממלכה הקטנה שלי, שמצאו אותה בלי כוונה (או עם, לכו תדעו) והיו גאים מאד, לפחות בחלקם, לבשר לי שהם גילו שיש לי בלוג. יש גם את אלה שיודעים אבל לא אומרים (חשוד אחד עיקרי). יש את אלה שהוכנסו לכאן ביוזמתי (אין חרטות ויש סה"כ שניים כאלה) ויש את אלה שהכרתי דרך ישרא ויודעים כבר זמן מה מי אני ומה שמי, עם חלקם אפילו נפגשתי.

אז מי יש לנו פה? הרי אי אפשר שרק אני איחשף. קוראים, תכירו את הקוראים הקבועים שלי.

יש את אורח הכבוד, האיש הכי קרוב ואהוב אליי. היית הראשון לדעת על הבלוג, אבל אתה כמעט לא קורא בו. ולמה שתקרא? זה טיפשי - אין כאן שום דבר שאתה לא יודע. לא קרה ולא קורה שום דבר בטקסטים האלה שאתה לא הראשון לדעת. לפעמים אני שולחת לך לינקים לדברים שנראה לי שתאהב. לפעמים אני משגרת לך מפה מסרים - אבל את כולם אני מעבירה לך גם בטלפון או פנים מול פנים. אתה באמת יודע מי אני, לפחות רוב הזמן, אתה נכנס לכאן בחרדת קודש וביראת כבוד ואתה זה ששומע על כל המעללים שמסביב - מי עצבן אותי, מי כתב לי תגובות נאצה, מי הציע לי הצעות מגונות ומי גם זכה לממש אותן איתי - אתה גם זה שיודע על כל מה שלא נכתב פה, שזה די הרבה. ולפני רגע נפגשנו, אז מה אני מציקה לך בכלל? :-)

יש את FARTMAN - גיליתי לו לא מזמן על קיום הבלוג. לא התרגש בכלל. גם זה קורה.

יש את פאדל הברכי, כפרה עליו, שהכרתי לא מזמן ונהיה אחוקי שלי והכל אש, וכמובן שניכנס לעסקים ביחד מתישהו בשנים הקרובות.

יש את הכוניפה הקטנה מהצפון עם הבלוג - הרבה לא יוצא לנו להיפגש או לדבר, אבל זה לא אומר שלא אכפת לי ואני לא חושבת עליה. והיא תמיד אורחת רצויה בביתי והיא יודעת את זה, הזונה... :)

יש את הכוניפה היותר גדולה, שהבריזה לי מרכיבה על סוסים וטרם נפגשנו, אבל היא מותק אמיתית, יש לה בלוג שאני מאד אוהבת ומוח מספיק בשביל עשרה אנשים. היא מהטובים גם כן, בהחלט. למרות שהיא מלעונה...

יש את הרגיש, שגילה במקרה את הבלוג, קישר אותו אליי והיה מופתע. הוא אמר שלא ייכנס יותר. זו הצהרה שקשה לי להאמין לה באופן עקרוני, אבל ניתן לו ליהנות מחמת הספק.

יש את ההוא, המסקרן מאד, שגילה כבר די מזמן, אבל רק לא מזמן אמר לי. יש לך מזל גדול, שאתה מוצא חן בעיני כל כך, שאני נוטה לסלוח לך על העניין הזה, ועל זה שכמעט חשפת אותי בפני אחרים. אבל עכשיו, בגלל שאני יודעת שאתה יודע, למרות שאין לך זמן לקרוא פה כמעט בכלל, אני נאלצת לצנזר הרבה, בעיקר בגלל מה שקורה (או לא קורה) בזמן האחרון.

יש את ההוא שגילה אתמול - וואלה, אין לי ממש מה להגיד עליו. רק חבל שעוד אחד הצטרף לרשימת המגלים במקרה.

יש את הצבוע שכנראה יודע אבל לא אומר כלום (ולא בגלל זה אני מכנה אותו צבוע). אם אתה חושב שאני לא יודעת כמה אתה מלכלך עליי מאחורי הגב, אתה טועה.

יש את המריר והאנאלי האהבל, שכל אחד מהם הצליח לעלות לי על העצבים בצורה קיצונית בתקופה האחרונה, וגרם לי להצטער שיש להם את הידע המפליל שנקרא הבלוג של רק האחת. אבל ככה זה בחיים. על טעויות משלמים.

יש את האפס, הצל מן העבר, שהיה בעצם הראשון לעלות על הבלוג הזה, מבין אותם אנשים שלא היו אמורים לדעת אי פעם. יכול להיות שהוא עוד נכנס לפה לפעמים. יכול להיות שלא. מה שבטוח, דווקא בגלל השנים הרבות שעברו, על הזין שלי מה שהוא חושב שהוא מגלה פה ומה לא. אין לו מושג מה באמת קורה איתי וזה מה שחשוב.

יש את השרמוטה עם הבלוג שליכלכה עלי לפני הרבה זמן, שגילתה גם את הבלוג בסופו של דבר. בוודאי שהיא לא רצויה פה. אבל היא פה.

ויש עוד כמה מפה ומשם, מישרא ולא מישרא, שאין לי מה להגיד עליהם.

ומה המטרה ברשימה המפורטת-למחצה הזו? בחלק מהמקרים אין מטרה. יש בה כמה אנשים שאני מאד שמחה שיצא לי להכיר, לא משנה איך ומתי.

במקרים אחרים, אני מרשה לעצמי פשוט להביע מיאוס גדול מאנשים שנכנסו לי לחיים ועכשיו אני רוצה שייצאו מהם. במקרים נוספים, מדובר באנשים שמתקשרים איתי על בסיס יומיומי וממש ממש לא נוח לי שהם יודעים על הבלוג.

אני לא מאשימה אף אחד מהמגלים על זה שגילו. אולי חוץ מהאפס, שהוא פשוט טינופת ואני לא סובלת אותו... אין הרבה בחורות עם מגוון העיסוקים ותחומי העניין שלי, ומי שמקדיש מחשבה בסיסית, יוכל לגלות שזו אני אחרי כמה פוסטים. האינטרנט היא מקום ציבורי וחשוף, וכשאני רוצה פרטיות אני כותבת ביומן שבמגירה.

יחד עם זאת אני רוצה להעביר מסר ברור לכל אלה שקוראים פה על בסיס קבוע, גם אלה שקוראים ואני לא יודעת שיודעים, וכל אלה שמסביב, בטבעת ההולכת ומתרחבת של אנשים שמכירים אותי גם בבלוג וגם מחוצה לו, בין אם ברצוני ובין אם לאו. המסר הזה מיועד, כמובן, רק לחלק מהאנשים שברשימה הזו, כי חלקם מכבדים אותי מספיק (ואני אוהבת אותם מספיק) כדי לדעת איפה עוברים הגבולות. שימו לב טוב:

פה זו הממלכה שלי. אני לא חייבת לכם הסברים. אני לא חייבת דין וחשבון לאף אחד, בשום צורה, על מה שאני חושבת, כותבת, אומרת ומרגישה. לא נוח לכם - עופו לי מהעיניים. אתם רוצים הבהרות - לכו למעצב שיער. אתם רוצים לדעת למי התכוונתי כשכתבתי נאצות וקללות - לכו להזדיין, וסביר להניח שזה לא אתם, מכיוון שאת האנשים שאני מתעבת אני מקללת בגלוי, ישירות ובשיא הכנות, ולא מאחורי הגב (כפי שחלק מכם, הקוראים המכירים, עושים כבר הרבה זמן).

זה המקום שלי, גיליתם אותו מכל מיני סיבות, אבל זה לא אומר כלום מבחינתי, אני לא חתומה חוזה עם אף אחד ולא חייבת שום דבר לאף אחד מכם. אני לא עונה על שאלות שקשורות לבלוג. עם רובכם אני אפילו לא מוכנה לדבר יותר על הבלוג. חלק גדול ממכם הוא אוויר בשבילי, ואני שמה זין גדול ורוטט על מה שאתם אולי חושבים עלי בעקבות הקריאה.

ולכל אלה שעוד מתחבאים - לא אכפת לי אם תשמרו את זה שגיליתם שזו אני (ואין לכם הרי בכלל מושג מי אני באמת, רק כל מיני פנטזיות ומיני לכלוך שבניתם בתור הדמות שלי) לעצמכם, או שתגלו לי. תעשו מה שבזין שלכם.

אני לא מתכוונת לסגור את הבלוג כמו שהציע לי אחד מכם היום, למרות שאני מכירה את התחושה והרצון לזרוק הכל לפח. לא אכפת לי אם עוד 20 כמוכם יגלו את הבלוג ויקראו פה כמו משוגעים, מחפשים רמזים לאינטראקציות בינינו. חולי נפש ואובססיביים ממילא לא עשו לי את זה מעולם.

חלק מכם חשוב לי. חלק מכם יכול למות מחר ואני לא אבכה. מי שצריך לדעת מה אני מרגישה כלפיו - יודע (אולי חוץ מאחד. בטח גם זה יבוא). נכון שחלקים גדולים מחיי לא נמצאים פה, אבל זה לא אומר שאני מפסיקה לכתוב. אם אתם רוצים עצה טובה על איך לשפר את ההתנהגות והאישיות שלכם, אורחים בלתי רצויים, תעשו מה שגולום אמר: Leave now and never come back. צאו לי מהחיים ומהבלוג. אין לי כוח אליכם יותר. סביר להניח שתישארו. אבל לא נורא, אני יכולה לחיות עם נוכחותכם. גם בדירה שלי לפעמים יש ג'וקים.

חלק מכם זיהה את עצמו דרך התיאורים שלי. חלק לעולם לא יידע למי התכוונתי (ולא, אני לא מתכוונת לספק הבהרות. הבנת הנקרא, כן?). חלק יוכל רק לשער. ככה זה בחיים. תתמודדו.

ולשאר הקוראים, היקרים והאהובים מהחיים שלי, וגם אלה שמכירים אותי רק וירטואלית והם אנשים מקסימים שנורא כיף לי שהם פה - סליחה על ההפרעה. נשוב בקרוב עם שידורינו הרגילים.

ונסיים בברכת "כול אל דוניה בחר". May God have mercy on your souls.