אחרי משחקי כדורגל, קורה הרבה פעמים ששדרנית הקווים הנאווה אצה-רצה לה, למצוא איזה כדורגלן רהוט פה וצח שפתיים, שיניב כמה פניני חוכמה על המשחק שזה עתה הסתיים. אם קבוצתו של השחקן הפסידה, חלילה, יש לו המון תירוצים על מנת להסביר מדוע נכשלו במשימה הפשוטה של הכנסת כדור קטן לשער גדול. השופט, השיפוט, הרוח, הגשם, האוהדים, החתיכות הקטנות של הנייר שזורקים למגרש, הדשא לא טוב, השמש בזווית לא נכונה, המדים גירדו לו כי אשתו כיבסה לו באבקה הלא-נכונה, אשתו לא נתנה לו בערב קודם, חברה שלו כן נתנה לו, השוער נרדם - שלל סיבות מעניינות ומרתקות, שאף אחת מהן לא קשורה לעובדה שהקבוצה שיחקה רע, וגם השחקן המרואיין השתתף בחגיגת הגועל נפש, שהיא הכדורגל הישראלי.

יש סוגי ספורט, אפעס, שבהם אין את מי להאשים. חוץ מאשר את עצמך. כמו טניס, למשל.

ומי שמשחק טניס, אפילו כתחביב, יודע את זה טוב מאד. אם אתה משחק ומפסיד, או עושה טעויות טיפשיות, מעיף כדורים לרשת, לגדר ולכל מקום חוץ מאשר לתחומי המגרש, אם הסרבים שלך לא פוגעים, והמכות שלך חלשות ולא מדוייקות, זה רק באשמתך. ולכן, טניס הוא ספורט שעלול להיות מאד מתסכל. מה שמשעשע, זה השלב שבו שחקן הטניס הופך לשק חבטות של עצמו, ומתחיל למלמל, לדבר ואף לצרוח על עצמו, עם כל שגיאה אידיוטית. וזה מה שמעצבן - רוב השגיאות הן טיפשיות, לא מחוייבות המציאות. מה שנקרא "Unforced Errors".

מגרשי הטניס, לכן, הם מקום מאד מבדר. אם מקשיבים בשקט, מעבר לחבטות ולרעש הנפלא של רקטה פוגשת בכדור, מעל האנחות והצרחות של המאמץ, עפים באוויר עשרות משפטי-תסכול-שנאה ובוז עצמי, שעלולים להשמע כאילו הם נורא לא מנומסים, ומכוונים לשחקן השני, אבל לא כך הדבר. אלה משפטים שאנשים צועקים לעצמם ועל עצמם, ולכן מותר להם להגיד הכל:

"מה אתה עושה?! מה?!?!!?!?"

"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!"

"אידיוט! אידיוט! אתה פשוט אידיוט!!!"

"זבל. לא יודע לשחק. מה אתה עושה?! בשביל מה אתה משחק?"

"פויה!"

"אההההההההההההה, קיבינימט, כמה פעמים תחזור על אותה טעות?!"

"אני מתפטרת. אין טעם שאשחק יותר טניס" (זה אני, בדרך כלל)

"ססססססססססעעעעעעעעמקקקקקקקקקק!!!" (שוב אני)

"למה?! למה?!?!?! למהההההההההההההההה!??!?!"

"למה לא, למה לא. תיתן לו את הנקודה. פשוט תן לו. שינצח כבר את כל המשחק, למה לא"

"אלוהים ישמור, מה אתה חושב לעצמך?!"

"איפה, איפה... איפה אני ואיפה הכדור"

"נו יופי. באמת כל הכבוד לך. יופי!" (בציניות קשה)

וכן הלאה וגומר וגומר.

כיף על המגרש, זו תרפיה נהדרת לקלל ולהשפיל את עצמך. עושה טוב לגוף ולנפש. אלא אם כן יש לכם מדריך טניס כמו שלי, שמאיים עלי במכות ולא חוסך ממני דברי שבח והלל על הטעויות המזוויעות שאני עושה. אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת...