בתיכון שנאתי לקום, במיוחד לשעות אפס. בכלל, שנאתי את התיכון, ולכן בשלב מסויים כבר לא קמתי, ובכלל השתדלתי להגיע לשם כמה שפחות.

בצבא בכלל לא ישנתי, ושם כנראה פיתחתי את פוביית חוסר השינה שלי. אגב, באתר המהולל של רשימת הפוביות, לא מצאתי פוביה כזו. מישהו יודע אם יש דבר כזה, "פחד ממחסור בשעות שינה"? אולי אני מקרה פסיכולוגי חדש?

כשהתחלתי לעבוד באזרחות, עשיתי המון משמרות לילה, מה שאומר שהלכתי לישון ב-8 בבוקר, וקמתי הפוכה לגבמרי ב-1 בצהריים, במקרה הטוב. אחרי 3 חודשים כאלה, איבדתי את השפיות לגמרי.

אחר כך, "לקום מאוחר", היה בשבילי לקום ב-3 או 4 אחה"צ, אחרי שינה של 10 שעות, בממוצע. מעין כפרה על כל הזמן שלא ישנתי בצבא ובתקופת משמרות הלילה. אם קמתי ב-10 בבוקר, זה היה ממש מוקדם

בעבודה שממנה התפטרתי לא מזמן, הייתי צריכה לקום ב-6 בבוקר הרבה פעמים.

אז לקום ב-7 וחצי, שזה מה שאני עושה בעבודה הנוכחית, נראה לי "לקום מאוחר".

היום קמתי ב-9. וואו. איזה פינוק! קמתי מאוחר!