לפני זמן לא רב, אמרה לי בלוגרית מהוללת ואחלה בחורה "בו'נה, האחת, את כבר לא בטבלת המאגניבים!!!". אני לא מתחייבת על הניסוח, אבל זה בערך היה הרעיון. אותה בלוגרית (די מלעונה) גם הביעה את חוסר שביעות רצונה מכך שכמות הכניסות לבלוג שלה ירדו מאד, ולא מספיק אנשים נכנסים להציק לה בתגובות חסרות פשר לפוסטים המשעשעים שהיא כותבת.

אפשר לומר שלא עשיתי מאמצים מיוחדים להישאר בטבלת הפעילים ההו-כה מהוללת. אפשר גם לומר שדי התאמצתי לצאת משם. אפשר לומר בוודאות שכמות הכניסות לבלוג שלי ירדה, אם כי לא בצורה קיצונית. אפשר לומר שכמות המנויים לבלוג רק הולכת ועולה (What is it with you people???). ואפשר גם לומר שהקאונטר, שגם ככה לא הטריד אותי יותר מדי אחרי הכניסה ה-200,000, הפך ללא-רלוונטי כמעט כמו אבו מאזן בכבודו ובעצמו.

כן, כבר מזמן עברו אותי במספר הכניסות ואני לא מחזיקה בתואר המכובד "הבלוג עם הכי הרבה כניסות בישרא". כן, אין אצלי פוסטים עם מאות תגובות שלוקח שעה לפתוח אותן (וממילא זה כמעט תמיד היה בלוג של קוראים שקטים). לא, כבר לא מחפשים "זיונים עם ילדות בנות 12" בגוגל כדי להגיע אליי, אבל עדיין מחפשים "תמונות מצחיקות", "ציצי" ו"פמלה אנדרסון / אורית פוקס בעירום". ועדיין מגיעים.

לפי הסטטיסטיקות, רוב הכניסות לבלוג מגיעות מבחוץ, ולא מישרא - במיוחד אחרי שיצאתי מטבלת הבלוגים "לעזרת", הממורמרים ואלה שאין להם הרבה מה לומר לאומה חוץ מנאצות כלפי המין האנושי באשר הוא. אני מאד בעד נאצות, שלא תבינו לא נכון. אבל חלקן פשוט משעממות בצורות קיצוניות. יש בטבלה גם אחלה בלוגים (מי אמר זו ש???), אבל לא הרבה.

זה לא שלא אכפת לי מקוראיי היקרים. אכפת לי ואני תמיד שמחה לתגובות ולתנועה בבלוג. זה פשוט לא מעסיק אותי בצורה כל כך מעמיקה כמו פעם. אני מוצאת את הזמן לבלוג כי בשבילי הוא Scrap Book שבו אני מתעדת כל מיני חתיכות מהחיים שלי ומהאקטואליה הסובבת אותי (וזה כולל הארי פוטר, כן!), וזה לא גוזל ממני כמות מטורפת של זמן. מהקוראים אכפת לי, אבל כל השאר - פשוט לא מזיז לי. כמה ייכנסו, מתי ולמה... אני את שלי כבר הוכחתי, עוד לפני שהתנועה באתר הזה היתה כל כך אינטנסיבית. בכל רגע נתון אני יכולה לעשות זאת שוב, אבל זה לא בוער לי ולא מדגדג לי. הבלוג הזה תמיד היה ה-domain שלי, ולא דרך לתהילת עולם ו/או משרת כתיבה באתר "גדול" זה או אחר. את מה שאני רוצה אני יודעת להשיג גם בלי קשר.

אני חייבת לציין שיותר נעים לא להיות מוצגת בחוץ, בטבלה הזו. לא יודעת למה. אין לי אשליה של פרטיות, ובטח לא של אנונימיות (מה המצב חלאה? עדיין קורא?), אבל יותר נחמד לי לא להיות באור הזרקורים המעיק-משהו.

ממילא אף פעם לא הרגשתי חלק מהאליטה המוצהרת של ישראבלוג. ויש אליטה, אל תשחקו לי אותה בסוציאליזם. והכי גרוע - הם יודעים מי הם, מחזיקים מעצמם ומתנהגים בהתאם. סוד קטן, חברים: זה שאולי מצצתם ליריב בדרך זו או אחרת לא עושה אתכם יותר טובים משאר האנושות - ושום דבר אישי נגד יריב, כמובן. אני בטח גם לא "מלכת האינטרנט" כמו שאיזה דביל קרא לי. זה בערך כמו להגיד שאל גור המציא את האינטרנט. לא יכול להיות שזה נכון.

מה יש בכל זאת? יש אותי. וכמו שאמרתי היום לחבר הכי טוב שלי שאמר שאנשים לא מבינים מה הם מפסידים כשהם תופסים ממני מרחק - מי שזה טוב לו - טוב. מי שלא מבין - שלא יבין במקום אחר. אני לא עושה שמיניות באוויר כדי לרצות אף אחד, גם לא את הקוראים המרוגשים שמחפשים "משגלים" בגוגל. וזה, לפחות, לא אמור להשתנות בזמן הקרוב. או הרחוק.

אז למה לא להוריד את הקאונטר? השתגעתם? איך אדע כשאגיע לחצי מיליון כניסות?!?!?

סופת ההוריקן המפלצתית ביותר בהיסטוריה של ארה"ב והנושא החם של היום בישראבלוג הוא "גמר כוכב נולד". אלוהים, אני באמת מזדקנת. וגם אין לי טלוויזיה.