אני לא יכולה להסביר במלים כמה אני כועסת ומלאת בחילה עכשיו. Hence הכותרת המטופשת והילדותית.

כמו תמיד, אני נתקלת באינפורמציה שלא הייתי אמורה להיתקל בה, ועוד כאן בישראבלוג.

כמו תמיד, מידע וידע הם דברים בעייתיים, שעונשם בא בצד שכרם. השכר הוא השימוש שאפשר לעשות במידע. העונש הוא העלבון.

זה מעליב לדעת שמישהו חושב עליך דברים איומים ונוראים.

אבל זה עוד יותר מעליב לדעת, שלמרות המחשבות האיומות שיש לו עליך, הוא לא מתבייש לבקש ממך עזרה בדברים כמו מחשבים וטכנולוגיה, שלא לדבר על עזרה ממשית, במשהו שאני מנועה לפרט. זה מעצבן לגלות שמישהו לא סובל אותך, אבל סובל אותך מספיק כדי להשתמש בך. ואני לא קוראת לזה ניצול, כי עוד לא הגענו לזה.

אני אדם קולני, רעשני וקשקשן מטבעי. מלאת אנרגיות. וגם נדיבה ואוהבת לתת. אז גם הפעם, למרות הכרות שטחית, נתתי. רק כדי לגלות ששוב עשיתי את זה עם האדם הלא נכון, שחרץ עלי דעה בערך 3 דקות אחרי שהכיר אותי. ולמה? רק מפני שאני לא מתאימה לו, לא כמוהו, שונה, מוחצנת, שופעת בטחון עצמי, משהו שכנראה אף פעם לא יהיה לו, לפי המידע שעף עלי עכשיו. הקנאה הורגת אנשים. אני שונאת שיפוטיות, זה מגעיל אותי.

וחוסר האינטואיציה שלי עוד יהרוג אותי. אני, שמתגאה בכך שאני קולטת אנשים ב-5 דקות, דווקא את האדם הזה חיבבתי יותר מכל המכרים החדשים שלי, לפחות בהתחלה.

דיברתי עם החבר הכי טוב שלי, כשאני רותחת מזעם. הוא אומר לי לעשות "דווקא". בלי פירושים. אולי הוא צודק. אבל רק עכשיו אני ממש מרגישה את הבחילה.

כמה רוע וגועל יש בעולם הזה.