הפסקת למצמץ באופן מוחלט, וכשאתה קולט את הז, ומנסה למצמץ, אתה לא מצליח.

אתה מזיז לרגע את המבט מהמחשב או עוצם עיניים ורואה כבישים קטנים עם מכוניות ובתים צומחים בקצב הסמבה (למשחקי Simcity). וזה לא עוזר לחכות כמה דקות. התמונות נשארות שם.

אתה מזמזם כבר שעה את המוזיקה של Duke Nukem ולא שם לב בכלל.

בכלל לא מפריע לך שהמוזיקה של המשחק חוזרת על עצמה בלופ מטורף כבר 5 שעות.

אתה מנסה להרים את היד מהעכבר ולא מצליח.

היד כואבת לך בצורות לא-אנושיות, אבל אתה ממשיך לשחק, פשוט כי אתה לא יכול להזיז אותה יותר.

אתה לא מרגיש צמא או רעב, למרות שעברו 24 שעות מאז שהתיישבת מול המחשב.

קוראים לך לראות את התוכנית האהובה עליך, אבל אתה לא בא. אתה פשוט לא מצליח לקום.

התחת שלך קיבל את הדוגמא של הכיסא, כי התיישבת לשחק עם תחתונים.

אתה מת להשתין, אבל משכנע את עצמך שאם כבר התאפקת 3 שעות, אתה יכול להתאפק עוד קצת.

אתה מתחיל לענות לכל תגובה מטומטמת שכתבו לך בבלוג.

המשחק קורס ואתה בוהה בחוסר אמון במסך במשך חצי שעה.

המחשב כבוי אבל אתה עדיין עושה תנועות עם העכבר.

אתה חולם בלילה שאתה בתוך המשחק ששיחקת.

מגרד לך בכל הגוף כי לא התקלחת כבר יומיים, אבל אתה מחכה לגמור לפחות עוד שלב אחד.

אתה רואה את השמש שוקעת. את הלילה יורד. את הממטרות מתחילות לעבוד. את הילדים שחוזרים מבילוי סוער של יום ששי בערב ושוברים בקבוקים ברחוב. את החתולים מתקוטטים. את הציפורים מתחילות לצייץ. את השמש מתחילה לזרוח. את משאית הזבל באה לרוקן את הפח. את המכוניות שמתחילות לנסוע לטיול של שבת בבוקר. אתה שומע את הצעקות של הילדים שיוצאים לפארק עם ההורים. אתה מריח את הריחות של המנגל שעושים לך השכנים מול הפנים. אתה רואה את השמש שוקעת...

אתה מתחיל להשתכנע שתיאוריות הקונספירציה הן אכן נכונות.

אתה מנסה לדבר אבל לא מצליח. היובש בשפתיים, שנובע מזה שלא שתית 12 שעות, הדביק לך אותן.

אתה מסתכל בבלוג של קיפוד כזה, ונדמה לך שהקיפוד בלוגו קורץ לך.