טל מוסקוביץ' נאשם בנסיון לרצח של בחורה תמימה, שעיצבנה אותו כי היא "חייכה יותר מדי". אתמול, במהלך המשפט שלו, רצתה עורכת הדין שלו להראות מספר סרטי סנאף (סרטים המראים התעללות ומסתיימים ברצח), כדי לטעון שסרטים אלה השפיעו עליו וגרמו לו לבצע את המעשה שעשה.

השופטים, בחוכמה רבה, הפסיקו את ההקרנה ולא נתנו למופע העיוועים להימשך.

ראיתי הרבה סרטים איומים וקשים בחיים שלי, מכל המינים. סקרנות. אינטרנט. היכולת למצוא כל דבר וכל קובץ שאי פעם נוצר. סתם ככה. מה זה משנה למה. ולא הלכתי אחר כך לשרוף חתולים או לרצוח נשים. וכמוני עוד הרבה אנשים, שיוצא להם מדי יום להתקל בכמות עצומה של אלימות, בכל פינה, על כל צעד ושעל.

זה מזכיר לי את הטיעון המיושן, הדיון הבלתי-נגמר בנושא "האם אלימות בטלוויזיה גורמת לאלימות אצל ילדים". יש מחקרים סותרים. אני מניחה שיש השפעה מסוימת, אבל אי אפשר לבוא ולהאשים תכנים טלוויזיוניים באקט של רצח. זה קשר נסיבתי, במקרה הטוב. או הרע, לא משנה.

וחוץ מזה, במדינה אלימה כמו שלנו, מה זו בכלל אלימות? האם זה מלחמות של יצורים בדיוניים מצויירים בדרקונים? האם זה טום נותן פטיש בראש לג'רי? או האם זה פשוט החיים פה? החדשות? כי אם אחותי הקטנה בונה שדה קרב בסלון, ואני שואלת אותה במי היא נלחמת, והיא עונה בשמחה "בפלסטינים!", את מי אני יכולה להאשים בזה? את הפלסטינים? את שרון והמדיניות המטומטמת שלו? את אבו-עלא? את התקשורת! אה, כן! אין כמו להאשים את התקשורת. בעידן בו הורים זורקים את הילדים שלהם מול הטלוויזיה בתור בייבי סיטר, בטח שהטלוויזיה אשמה בכל התחלואים. הרי היא המחנכת של הילדים.

שלא יבואו הסניגורים של מוסקוביץ' ויספרו סיפורים על סרטי סנאף. כשהוא ראה מאטריקס, הוא הלך לנסות להתחמק מכדורים? סתם עוד רוצח שמחפש תירוצים ומנסה להשאר מחוץ לכלא. אני מקווה שהוא לא יצליח.