אז נכון שכבר מחצתי שני ג'וקים שלמים עם נעל בביתי בקט, אבל זה רק מפני שלא היתה לי ברירה. זה לא אומר שהם הפכו לאורחים רצויים או שאני מסתובבת ברחובות ומחפשת תיקנים להרוג.

הפעם הנבלות הסרוחות החליטו לפלוש למגרש הטניס שלי, ולערוך עליו חגיגת חרקים. באמצע אימון הסרוויס, שמצריך את הריכוז הגדול מכולם, פירפר ונחת לו מול הפרצוף שלי ג'וק גדול, שחור ומכוער. כן, זו אינה טעות. ג'וק שחור. וזה שהוא שחור לא עושה אותו יותר אטרקטיבי, תאמינו לי. היה נדמה לי שגם באיזו האחורי שלו יש איזה עוקץ גדול וחשוד, אבל לא היו לי תוכניות להרים את הבנזונה כדי לבדוק יותר מקרוב.

הטינופת נחת בדיוק ליד הבייס-ליין, לא רחוק מהמקום בו אני עומדת ומנסה נואשות לזרוק את הכדור כמו שצריך, בלי שהמאמן שלי יצעק "לא" מאיים בכל פעם שאני מתכוונת לחבוט בכדור כאשר הזריקה פחות ממושלמת. עם אחד עוד הייתי מוכנה להשלים איכשהו (שכנעתי את עצמי שזו בעצם חיפושית זבל גדולה ושחורה. עם חיפושיות אין לי בעיה), אבל אז התעופף עוד אחד ונחת באמצע המגרש.

"אני לא מוכנה להתאמן בתנאים האלה", אמרתי בקולי הסנובי הטוב ביותר, אבל את המאמן שלי זה לא הרשים יותר מדי. איך זה ירשים אותו? אם לא מפנים אותי על אלונקה באמבולנס, אין שום דבר שיפסיק את האימון. היתה פעם אחת שהקאתי את נשמתי לסל האשפה שבמגרש כי כנראה אכלתי משהו לא טוב לפני האימון. המאמן שלי הביט בי בשלווה עד שאסיים להוציא את חזה העוף המקולקל מהקיבה שלי, שאל "סיימת?" והמשיך להגיש לי כדורים כאילו אין מחר. אז ג'וקים? הצחקתם אותו.

בכל מקרה, הוא דחף אחד מהם קצת עם הרקטה, אבל המניאק האחר נמלט לחצי המגרש השני, עבר את הרשת והתנחל על אחד הקווים. שיהיה קונטרסט. ניסיתי בכל כוחותיי לכוון את הסרב ככה שיפגע בג'וק, אבל הסתפקתי בלעבור את הרשת - הישג מרשים לכל הדיעות, בהתחשב בעובדה שאני מאחרת בשבוע וחצי לכל כדור.

באמצע המשחקון אחד מהנבלות התעופף לי ישר מול העיניים. נסוגתי אחורה בבהלה, וכמובן שקולו הלועג של אבא שלי עלה לי בראש: "אויש, ג'וק? את מפחדת מג'וקים? את, עם כל האומנויות לחימה שלך, קמב"צית בצבא, גיבורה וג'וק אחד קטן מפחיד אותך?". וזה מהפה של אחד שמצטמרר כמו שפן קטן כשהוא רק רואה נחש. בטלוויזיה. כולם גיבורים גדולים, באמת.