מקום העבודה שהכי אהבתי היה בעצם הראשון שלי אחרי הצבא. ושם, באופן לא מפתיע, די חיבבתי את הבוסים שלי. אחד מהם היה קצת נודניק, אבל לשני היה לי כבוד רב, במיוחד לגבי הידע שלו בתחומו והנימוסים והנעימות שלו, גם כלפי נערה חצופה וצעירה כמוני (היו ימים שבהם הייתי צעירה. החוצפה, כידוע, לא הלכה לשום מקום).

מאז עברו כמה שנים, לימודים אקדמיים ומקומות עבודה מגעילים שהשתיקה יפה להם, למרות שאינם כוללים חדרים אפלים עם ריח של שתן בדרום תל אביב. ברוב המקומות האלה הייתי שכירה רגילה, ללא שום אחריות ניהולית. ובכולם שנאתי את הבוסים בדרגות שונות שנעו בין בוז תהומי לתיעוב ללא גבולות. ברוב המקרים זה היה כי הבוסים היו טיפשים ולא מקצועיים. בחלק מהמקרים הן (כן, זו הכללה גסה אבל ככה זה) היו בהמות גסות ואגרסיביות שהגעילו אותי בהתנהגות שלהן.

בצבא לימדו אותי על לויאליות. צריך לשמור על נאמנות למערכת מול הפקודים, מכל מיני סיבות. אני לא זוכרת מה היו הסיבות שמנו עבורי (בטח כי הייתי עסוקה בכתיבה ביומן, בחלומות בהקיץ או בשיגור מבטי זעם לעבר הבנות האחרות בקורס), אבל אני מניחה שהרעיון המרכזי שעומד מאחורי זה הוא הצורך לשמור על שלמות המערכת ונאמנות החיילים. למה שחייל יבצע את מה שהקצין הזוטר מטיל עליו, אם הקצין בעצמו לא חושב שזה נכון? איך יתפקדו החיילים אם הם יקבלו לגיטמציה לזלזל במפקד הגבוה, כי הקצינים שלו אינם לויאליים. אני חושבת שהייתי די לויאלית בצבא, אבל זה היה בעיקר כי באמת ובתמים האמנתי במפקדים שלי וראיתי את התכונות החיובית שלהם, גם כשהחיילים שלי לא תמיד הצליחו לעשות זאת.

במגזר האזרחי לא ראיתי את הצורך בלויאליות, ועשיתי את מה שאני תמיד עושה - אמרתי את דעתי בקול רם וצלול לכל מי שהיה מוכן לשמוע, בעיקר כי היו אלה מקומות עבודה שבהם הייתי שכירה ללא שום אחריות ניהולית, וכי ברוב המקרים ידעתי שמדובר בעבודה זמנית, שלא לומר סטודנטיאלית.

אני אולי לא מתכננת להישאר לנצח במקום העבודה הנוכחי שלי ואני לא יכולה להגיד שקל כאן עכשיו. להיפך. נהיה הרבה יותר קשה בחודשים האחרונים עקב עזיבה מאסיבית של אנשים, וכל מי שנשאר צריך למלא את החלל. האווירה, לעומת זאת, התנקתה מאד עקב כל העזיבות, ולמרות שהעוזבים עוד מזנבים ומרכלים ואומרים דברים איומים על המקום (בחלקם נכונים, אבל לא רלוונטי), ולמרות שחלק מהנשארים עדיין מתלכלכלים (כולל עליי) יש יותר רוח עבודה ויצירה, למרות הקשיים.

חלק מהקשיים הם הבוסים. מכל מיני סיבות. מי שמכיר אותי יודע את הבעיה ואת שורשיה, וזה רק מתחיל בזה שיש 3 בוסים שונים שכל אחד יכול להוריד הוראה בכל רגע נתון ולפעמים ההוראות האלה סותרות. זו הצרה הכי קטנה. החסרונות באישיות של אותם בוסים ידועה לכל מי שעובד במקום עבודתי חמש דקות תמימות - אם מרכילות ואם מהבנה עצמית.

וגם אני הייתי במקטרים. אולי אפילו יותר מכולם. וגם עכשיו אני אומרת את דעתי בקול רם וצלול, אבל בצורה אחרת - לדמות הסמכותית עצמה ולא בקיטורים תלושים לחלל האוויר. אם משהו מפריע לי, אם מעלים רעיון עוועים, אם סתם נראה לי שהגזימו, אני אומרת מה שיש לי להגיד. ואני משתדלת מאד, ככל האפשר במגבלות האנושיות שלי, שלא להתלכלך יתר על המידה על האנשים מלמעלה. לא שלא מגיע להם, לא שהם לא חארות רוב הזמן, אבל אם אני רוצה לייצר אווירת עבודה טובה יותר ממה שעשה זה שהיה לפני, אני חייבת שהיא תהיה נקייה.

כי ראיתי איך זה כשמקטרים כל היום, ואז גם ראיתי איך זה כשעושים ולא רק בוכים. כשפותרים בעיות ולא רק מייללים כמה חרא. הצלחתי ללמוד משהו מאיש אחד, שהראה לי בלי לדבר יותר מדי, איך זה נראה מהצד של העשייה והוא הצליח לעשות משהו שמעטים מצליחים - הוא הרשים אותי, ועוד מקצועית. היתה לי תמיד את היכולת להיות לויאלית, רק שבשוק האזרחי היא קצת נפגמה. אז תיקנתי אותה.

יש דברים שלא ייפתרו, שהם חלק מהאתוס הארגוני ואני אפילו לא מטריחה את עצמי איתם. אבל יש דברים קטנים ששיניתי במו ידיי, ואני מקווה שבסוף זה יהיה מקום שקצת יותר נחמד לעבוד בו. לפעמים הלויאליות מרגישה לי כמו צביעות. אני גם יודעת בוודאות שחלק מהעובדים הוותיקים יותר לא מסכימים עם הגישה הזו ולא אהבו כשאמרתי להם מה אני מבקשת. אבל החלטתי על דרך מסוימת, ובשלולית שלי, הקטנה, אני רוצה שהמים יהיו צלולים, למרות שדורכים בה ברגל גסה בלי סוף.

החלטתי שלפחות, לפחות, שווה לנסות.