אימון הטניס שלי היה מזעזע היום. הייתי בלתי מרוכזת בעליל, ועצובה, ואלה שני דברים שהורסים כל דיוק שעוד היה קיים אצלי, מתישהו.

לכל זה הוסיפה רוח עזה ועצבנית, שהחליטה לנשוף עלי במלוא עוזה, במטחים רנדומליים. לשמחתי, התגברתי על עכבות האופנה שלי, והגעתי לאימון עם משהו שנקרא "חם-אוזן" (לא רם אורן. חם. אוזן), בצבע ורוד-מעיר-מתים. זה פשוט סרט לשיער, אבל רחב יותר, ומעוצב כך שהוא מכסה את האוזניים. בשל רגישותי הרבה לכל משב רוח שעובר לי דרך האוזן, זה פשוט מוצר שהמציאו בשבילי. לשמוע? אין בעיה. המאמן שלי גם ככה ניחן בקול רם וביכולת מעצבנת לצעוק בכל מצב אפשרי (גם כשאני עושה משהו טוב, בטעות).

בכל מקרה, לשחק טניס כשיש משבי רוח עזים, מקריים ומפתיעים זו חוויה משעשעת במיוחד. רוב הזמן טרדתי את מוחי בניחושים של "איפה ייפול הכדור עכשיו", ולמותר לציין שאני לא ממש טובה בניחושים. ההוכחה היא בלוטו, בטוטו ובכל סוג הימור אחר שאי פעם ניסיתי. וניסיתי, I tell you. בהחלט ניסיתי.

השיא היה בסרבים, שם הנסיון לפגוע בכדור בזמן שהוא עושה קשתות פרקטליות באוויר, הפך להרבה פחות משעשע. במיוחד כשכדור אחד נפל לי על הסנטר. אחרי מאורע כזה, אני יכולה להגיד בבטחון מלא - אין חלק בגוף שלא חטפתי בו כדור טניס. אולי חוץ מחור הישבן, בצד שמאל שלו, איפה שהשערה.