לאחרונה נדמה לי שאני לא ממש סומכת על כושר השיפוט של עצמי לגבי אנשים. אולי כי הפתיעו אותי לרעה כל כך הרבה בזמן האחרון. אולי כי אני כל כך ממוקדת במשימות, בעבודה, במשפחה ובכסף, שאין לי ממש אנרגיות להפעיל את האינטואיציה הדי-מחודדת שלי. ואולי אני מתעלמת בטיפשותי מהקול הפנימי הבטוח והנכון שלי.

אסור לעשות דברים מתוך פחד, אני מזכירה לעצמי. רוב הזמן אני זוכרת, באמת. אבל לפעמים משהו גורם לי לשכוח.

ועכשיו, שורה של טלפונים שלא נענים, עין נוספת על הבלוג שאני לא רוצה וסתם התנהגות מגעילה של אנשים, גרמו לי לרגע לשכוח שאני יודעת מה אני עושה.

אז הנה נזכרתי. ולמרות הכל, האנשים הנכונים נשארו לידי. רק הנכונים. דייט שני גם כן כנראה שלא יהיה.

וקלישאה לסיום: בסוף היום, כשהכל נגמר, כשכולם מסובבים לך את הגב, כשכולם מתנהגים ברוע ובאכזריות, כשכולם בוגדים ומשקרים, ופוגעים - בסוף זה המשפחה. בסוף האנשים היחידים שבאמת אפשר לסמוך עליהם הם אלה שבעורקיהם זורם דם כמו שלך. לא יודעת למה זה. חשבתי שלפעמים יש חברים שהם יותר ממשפחה. גיליתי שלא. לומדים דברים בחיים, וטוב שכך.