תמיד רציתי לצייר. מכל סוגי האמנות, זה היה הדבר שמשך אותי יותר מהכל. להביע את עצמי באמצעות הציור. ליצור העתקים קרובים למציאות. לשחק עם צבעים, הצללות, אור, מימדים. לצייר. יכולתי לדמיין את עצמי יושבת על ספסל בשדירה עטורת עצים, מציירת אישה זקנה שעוברת ממול. חשבתי שזה יהיה נפלא לשבת באיזה כפר, או סתם בטבע, לשים בד ציור על כן, לאחוז פלטת צבעים ולמשוח אותם עם מכחול, לצייר את הנוף שמולי. זה נראה לי רעיון נהדר להסתובב עם מחברת כזו, עם דפים לבנים, עבים, ועיפרון מהוה, ולצייר כל פעם שמשעמם לי, או שנחה עלי רוח ההשראה.

רק בעיה אחת. אני לא יודעת לצייר, וכל קשר ביני לבין כשרון ציור הוא מקרי בהחלט. כמו שאני תמיד אומרת, אפילו קו ישר אני לא יודעת לצייר כמו שצריך. אני בקושי יודעת לצייר עץ, שלא לדבר על דברים מורכבים כמו פרצופים. היו לי שיעורי אמנות בבית הספר, והמורה לימדה אותנו כל מיני שיטות איך לצייר פנים. לי תמיד יצאו מפלצות. שלא לדבר על תלת מימד, פרופורציה וקנה מידה. שם אני לחלוטין Hopeless. שום חוש מימד, שום כשרון, שום כלום. Diddley Squat. שמעתי כבר שאפשר ללמוד הכל, אבל כדי ללמוד איזושהי אמנות, צריך כשרון בסיסי, איזושהי להבת נר קטנה, ניצוץ, שאפשר לפתח אותו למשהו משמעותי. אין לי את זה כשזה מגיע לציור, מה לעשות. כל בנות הדוד שלי הן ציירות מחוננות, מעצבות, ארכטיקטיות, משרטטות. כשרונות על באמנות, כל אחת בתחום שלה.

כנראה ירשתי את חוסר הכשרון בציור (ובזמרה, אבל זה נושא כאוב אחר) מאבא שלי, שכל מה שהוא יודע לשרבט זה איש קטן ומוזר, וזהו. ולא שלא ניסיתי - כל פעם אני מוצאת את עצמי בחנויות לצרכי ציור ואמנות, מבזבזת סכומים נאים על מכחולים, צבעים, בלוקים. ומנסה. פעם, פעמיים, שלוש. זה תמיד נראה אותו דבר. וזה תמיד הולך לפח. אפילו סתם להעתיק משהו אני לא ממש מצליחה. זה תמיד נראה כמו יצירה של ילד מפגר בכיתה ג'. אוף, כמה אני מקנאה באלה שיכולים לקחת עט זול ונייר מחברת מקומט, ולהוציא תחת ידיהם יצירות מופת - אנשים, פרצופים, עצים, דרקונים, נוף, כלי נשק... יהיה מה שיהיה, אני מנסה לפעמים לחקות את המוצלחים האלה, ונכשלת פעם אחר פעם... 

כשגיליתי את נפלאות הצילום, ולאחר מכן את הגרפיקה הממוחשבת, הצלחתי לפצות, ולו במקצת, על תשוקת הציור המתוסכלת שלי. במקום לצייר - אני מצלמת. במקום לשרטט - אני מעבדת במחשב. אבל אני לא יכולה להתחיל מדף ריק. הו, לא. מקסימום היכולת שלי מתבטא באפשרות לראות משהו שהוא פוטנציאל לתמונה, ולהקפיא את המשהו הזה, את הרגע הזה, בעדשת המצלמה. אני מסוגלת להקדיש לו, לדבר היפה שראיתי, רק כמה רגעים, ולא שעות של עבודה מאומצת, עם צבעים ואינטרפטציה. לא, לא. אני יודעת ללחוץ על כפתורים. דור ה-X. ה-Y. אולי כבר ה-Z.

עם זאת, לפני כ-10 שנים, היתה לי הברקה אחת ויחידה. משהו, שלטעמי הוא הציור הכי מוצלח שהוצאתי מתחת ידי. הייתי בתיכון. זה היה בשיעור משעמם במיוחד. היתה לי מדבקה של צבי הנינג'ה (אלוהים יודע למה), וזה מה שיצא. אתם יכולים לצחוק כאוות נפשכם, אבל אחרי שאחתוך לעצמי את האף (או איזה ציץ אחד), זה יהיה שווה מיליונים: