אחד הדברים הנחמדים בטניס הוא האס. אותה מכה מופלאה ונדירה, שבה מגישים סרוויס והיריב אפילו לא מצליח להגיע אל הכדור.

אבל הכי נחמד זה אס מנצח. אס שמנצח משחקון או אפילו משחק שלם. זו נקודת שיא אמיתית, שאחריה אני בדרך כלל אומרת למאמן שלי שרצוי, מומלץ ואף כדאי שאני אלך הביתה. למה? כי יותר טוב מזה אין. כי אחר כך זה הכל Down Hill. האימון של יום ראשון הוכיח את הטענה הזו באופן כל כך מוחלט וחד משמעי, שאני אפילו המומה מעד כמה שצדקתי.

במלים אחרות, אחרי האס הייתי צריכה ללכת הביתה. ככה, לעצור הכל, ללבוש את הז'קט טריינינג השחור המרופט שלי ולעוף הביתה, שורקת ומבסוטית מהקור שצורב לי את הלחיים. אבל המאמן שלי ייתן לי לרדת מהמגרש בשני תנאים נפרדים בלבד - או שהוא מחליט שנגמר האימון, או שמורידים אותי באלונקה. אין באמצע. וכך המשכתי לשחק. ואין הרבה מה לפרט, אפשר להפעיל את הדמיון.

***

חוץ מזה היום היה יום מקסים ומתוק שכמותו לא זכור לי מהזמן האחרון. מיליון חיוכים תודות לאיש אחד מופלא, למלא ילדים רועשים ומוכשרים ומרוכזים ולחפץ אחד קסום שכולו שלי וימותו כל הקנאים כולם.

***

ולמרות שהחדר שלי הפוך וצריך לשטוף ולגהץ, אני מרגישה שנקי. זו היתה שנה של קרצופים במקומות הכי מלוכלכים, שהוזנחו שנים, וזה פשוט טוב ללב ולבריאות.

***

זו לא אופוריה. אני לגמרי עם שתי הרגליים על האדמה. אבל זו הבנה. עכשיו יותר טוב ממה שהיה. כל מה שהיה צריך זה אומץ לקפוץ קדימה. לעזוב את הפחדים מאחור. Fear is the mind killer. כמה נכון. ומפני שזו לא אופוריה, אני גם לא חוששת שזה ייגמר. לא עולה ויורדת. פשוט הולכת ונושמת אוויר צלול בדרך מעניינת. וזה טוב. פשוט ככה. טפו, טפו, טפו וכו'.

***

אני אשתדל מאוד לעשות סיכומי שנה. ולקוראת השקטה - גם את עשית לי חיוך על הפנים. אז הנה אני פה. אולי עכשיו אכתוב יותר, אבל אני לא מבטיחה.