אחת החוויות הכי מעצבנות בעולם, זה לעלות עם מישהו זר במעלית. אם את בחורה, והזר הוא גבר, שבמקרה נראה כהה מהממוצע, זה כבר עלול להפוך למפחיד ממש. יש מחקרים שלמים על כל נושא החשש מקשר העין במעלית, המקום הצר וכל אי הנוחות שהנסיעה המשותפת (בלית ברירה) הזו גורמת לנו. אני שונאת לעלות עם אנשים זרים במעלית. את רוב השכנים שלי אני לא מכירה, כך שרובם עונים להגדרה "זרים". וגם את אלה שאני מכירה - נו, לא תענוג גדול להתלוות אליהם בדרך למעלה או למטה. שתיקות מביכות, התעסקויות בפריטים לא נחוצים, חוסר יכולת לחטט באף - הרבה אי נוחות בשביל דקה או שתיים מהחיים.

יש כל מיני אנשים שאתם עלולים להתקל בהם במעלית, בין אם בבניין שלכם, או בבניין זר לכם. מדריך למשתמש הנבוך:

המתעלמים: מבחינתם אתה פשוט לא קיים. גם אם את בחורה, או זקנה צולעת בת 90 שקשה לה לזוז, זה לא משנה. אתה אוויר בשבילם. הווה אומר - הם יכנסו לפניך למעלית, גם אם אתה סוחב 20 שקיות מהסופר ש-7 מהן כבר קרועות, הם ילחצו על הכפתור שלהם גם אם אתה באמצע הדרך פנימה למעלית ועלול להימחץ בדלת, והם כמובן ייצאו לפניך מהמעלית, גם אם אתה כבר בדרך החוצה והם יצטרכו לדחוף אותך קלות, משל היית פוף קטן וחסר חשיבות במרקם הסבוך של חייהם. מצד שני, יש בזה יתרון - הם לעולם, אבל לעולם, לא ינסו לפתח איתך שיחה מאולצת, ובטח לא לפתח איתך קשר עין, רחמנא ליצלן.

הממהרים: הם ילחצו על הכפתור שמזמין את המעלית 7 פעמים בשניה (כאילו שזה יביא את המעלית יותר מהר), יסתכלו כל הזמן בשעון (או בטלפון הנייד) ויפסעו פסיעות מהירות לכל הכיוונים, תוך המתנה למעלית. משפטים אופייניים: "נו כבר, איזו מעלית איטית", "מה יש למעלית הזו היום?!" ו-"נוווווווווווווווווו" (מלווה בלחיצות עצבניות על הכפתור). הם כמובן לא ידברו איתך או ינסו להכיר בקיומך בכל צורה שהיא. הם נורא ממהרים. הם אנשים חשובים מאד. במהלך הנסיעה במעלית עצמה, הם יביטו על צג המספרים כאילו חייהם תלויים בו, ואם תסתכלו טוב תוכלו לראות אותם נושפים לעבר התקרה, במאמץ לגרום למעלית לעלות מהר יותר.

המצחינים: אין מילים יפות לתאר את זה. מדובר בזנים שונים של אנשים שמצליחים להעביר את החיים שלהם בסרחון על, מבלי שזה יפריע להם. זה כנראה הורג אצלהם את כל החיידקים. הצחנה יכולה לבוא בסוגים שונים - איש מגעיל שלא מתקלח, צחנת זיעה בלתי הגיונית מאיזה דוס לבוש היטב ביום קיץ חם, ריח רע מהפה (אם המעלית צפופה במיוחד, גם את זה אפשר להריח), ולפעמים מדובר אפילו בעננת בושם זול ומבחיל במיוחד, או בריח מסטיק מתוק עד כדי הקאה. אנשים כאלה, שלא מתקלחים כי הם חוסכים את הכסף לניתוח הוצאת אונה, לא הפנימו את העובדה שבעוד שהם יכולים להתחמק עם הסרחון במקומות פתוחים, במעלית מתגלים כל הסודות וכל הריחות הופכים להיות מזוקקים עד יותר. פתרונות? מי שיכול לעצור את נשימתו כדקה-דקה וחצי, יכול לצאת מזה בשלום. השיטה השניה היא פשוט לנשום מהפה ולקוות שזה ייגמר מהר.

המפליצים: יש אנשים שחושבים שזה מצחיק נורא לתקוע נאדים במקום סגור. ע"ע המצחינים.

הדבילים: זה יקרה תמיד כאשר אתם נורא ממהרים, או שיש לכם פיפי משהו בן זונה, ואתם מתים כבר לעלות הביתה ולרוץ לשירותים. הדביל ייכנס בחיוך מטומטם למעלית, ויעלה איתכם. הדלת תיסגר. אתם תלחצו על הכפתור לקומה שלכם (נגיד, 7), והדביל יתכוונן ללחיצה משלו. הוא ילחץ על 4. ואז, לחרדתכם, הוא יגיד "אופס". המילה הזו משמעותה שרק חיתול למבוגרים יציל אתכם עכשיו, כי הדביל בעצם גר בקומה 6, וברגע זה הוא סיפק לכם עוד תחנה בדרך אל האושר וההשתנה. אם עולה איתכם במעלית יותר מדביל אחד, אתם אבודים. כבר עדיף לקפוץ לפיר.

השודדים: אם יש לכם לובי בבניין, שמצריך הליכה של כמה שניות לעבר המעליות, ייתכן שתיתקלו בסוג זה של אנשים. אלה יצורים שלא מסוגלים להיות בנוכחותם של בני אנוש אחרים, בטח לא במקום קטן וצפוף, או שהם סתם מיזנטרופים או אנטיפתים. אם הם נכנסו לפניכם ללובי, ואילו אתם עוד מגששים אחרי המפתח לתיבת הדואר - אכלתם אותה. הם יעשו הכל כדי לגנוב את המעלית ולברוח איתה לבד. שיטות הפעולה כוללת הליכה מהירה עד ריצה למעלית, לחיצות חוזרות ונשנות על הכפתור (ע"ע הממהרים), והשתחלות למעלית בשניה שהדלת נפתחת כדי חריץ, תוך לחיצה על כפתור ה"סגור דלת", אם יש כזה. הפתרון? לרוץ אחריהם ואפילו לצעוק "אפשר להחזיק את המעלית בבקשה?!". זה יגמור אותם. בדוק.

השודדים 2: אלה אפילו יותר גרועים. אלה האנשים בפנטהאוז שמעליכם, או סתם אלה שגרים בקומה ה-24 או משהו, שעושים שיפוצים מהשניה שהם נכנסו לדירה ועד שהם עוזבים. ואם הם עושים שיפוצים, אז צריך את המעלית, להעלות ולהוריד אלפי פריטים וחומרים. אז הם פשוט מחזיקים את המעלית בקומה שלהם, ע"י חסימת הדלת, עד סוף ההעמסה. אם כבר זכיתם לכבוד של לראות את המעלית בשלב כלשהו, סביר להניח שהיא תהיה מלאה עד אפס מקום בשקי חול או משהו כזה, ובפועלי בניין מטונפים (ע"ע המצחינים), שפשוט תחליטו שזה הזמן לאמן את הרגליים ותעלו במדרגות, גם אם זה 10 קומות.

החביבים-יתר-על-המידה: זה באמת מלחיץ. הם אשכרה ינסו לפתח איתכם שיחה. במעלית. פחד אלוהים.

הואנדליסטים: אותם לא ממש רואים, כי הם עושים את מעשיהם בסתר. הם אלה שיורקים במעלית, תולשים הודעות של הוועד, מכבים סיגריות על הרצפה ועל השטיח שמצפה את הקירות, מורחים נזלת על המעקה, ומשאירים סימנים שמנוניים של השערות והמצח שלהם על המראה. כלל בדוק: ככל שהבניין יקר ויוקרתי יותר, וככל שהוא נמצא בשכונה "צפונית" יותר, כך ירבו מקרי הואנדליזם, ורובם ככולם יבוצעו ע"י הדיירים עצמם. נושא למחקר מדעי.

המפוחדים: אלה שהם קלסטרופובים, פוחדים ממעליות (ע"ע אמא שלי), חוששים מאנשים אחרים וכן הלאה. הם יתכווצו להם במעלית, באיזו פינה, יסתכלו בעניין רב על הנעליים שלהם וימלמלו תפילה חרישית - שהכל ייגמר כמה שיותר מהר. כשהמעלית תגיע ליעדה, הם יימלטו ממנה כארנב מבוהל.

חסרי הקליטה: אנשים המחוברים באינפוזיה לסלולרי שלהם, ועוד לא הפנימו את המושג "מיסוך". משפט נפוץ: "הלו?! הלו?! הלו?!"

הנון-שלאנטים: הם? קטן עליהם לעלות במעלית עם עוד מישהו! יש להם דברים לעשות - לקרוא דואר, לשחק סנייק בסלולר, לחפש את המפתחות בכל הכיסים האפשריים, להמהם לעצמם שירים של נירוונה, לתופף ברגליים, לחטט בתיק - עשרות פעולות קטנות ועצבניות, שלא רק שלא מעידות על נון שלאנט, אלא מצביעות על פחד אימים מהסיטואציה. הם אולי יזרקו לך "להתראות" כשהם יוצאים מהמעלית, אבל את אנחת הרווחה שתיפלט מפיהם ברגע שהם הגיעו ליעדם אפשר יהיה לשמוע עד קומת המרתף.

רציתי לכתוב פוסט ויצא מניפסט. שוין.

אה, כן, איחולי החלמה ונשיקות בשלט רחוק לחבר הכי טוב והחולה מאד שלי.