דבר ידוע הוא שבמשפחות רגילות, במידה ויש בהן יותר מילד אחד, מתרחשת תופעה הנקראת Hand-me-Downs. הווה אומר, הילדים הגדולים יותר מעבירים לאחיהם הצעירים חפצים, בגדים ונעליים שהפכו קטנים או מיותרים עבורם. זה קורה גם במשפחות מבוססות, שכן אין היגיון בהשלכת זוג נעליים חדש למחצה, למשל, לפח האשפה, אחרי שננעלו יומיים וחצי לערך, אם יש זאטוט אחר שעדיין יכול (או צפוי) להשתמש בהן.

וככה, אני שזכיתי לאחות קטנה בגיל מאוחר יחסית, כבר העברתי לה דברים רבים, כולל מחשב, בגדים, ספרים ואפילו חדר שלם עם מיטה. והמתוקה כמובן מוקירה לי תודה בכך שהיא טורחת להזכיר לי כל הזמן שהחדר הזה הוא עכשיו "שלה" ולא, חלילה, שייך לי. במלים אחרות - שאני בכלל לא אעלה בדעתי לקחת אותו ממנה בחזרה. יש לי כמה סיבות להאמין ולקוות שאני לא אאלץ לקחת בחזרה את החדר, כי בכל מקרה התמונות של החתולים החמודים והמדבקות הזוהרות שיש עכשיו על הקירות לא ממש עושות לי את זה. זה לא מונע ממני, כמובן, לאיים עליה כל הזמן שאני אחזיר את הרכוש שלי לבעלותי המלאה. בטוח יהיה איזה בית משפט שיפסוק לטובתי.

על כל פנים, ככה זה עובד כשהדברים הם הגיוניים - הגדולים מעבירים רכוש משומש לקטנים. אני, כילדה יחידה במשך שנים ארוכות וגם בכורה, זכיתי למעט מאוד Hand-me-Downs, בעיקר מבני דודים מבוגרים. והנה היום זכיתי לחוויה ההפוכה והמשעשעת. כמה דקות לפני שהתכוונו לעזוב את הבית שבו גרה אמא שלי, זיהיתי זוג מגפיים מעניין על הרצפה. הם נראו לי גדולים מדי מכדי להיות שייכים לאחותי הקטנה והפוחזת, אז שאלתי של מי הם. התברר לי שטעיתי - הם בהחלט היו שייכים למפלצת הקטנה, שמסתבר שהיא כבר לא כל כך קטנה.

"אבל זו המידה שלי!!!", זעקתי באי-אמון. "אני נועלת 37!!! לא יכול להיות שגם היא כבר במידה הזו!".

החיים מזמנים לנו הפתעות. מדידה מהירה של המגף, בעוד אחותי בוחנת אותי בחשד, שלא לומר בפאניקה, שמא אגנוב לה את הנעליים, הבהירה לי שאכן מדובר במגפיים ההולמים את מידתי. לא את טעמי, חלילה, אבל בהחלט את מידתי.

ההורים כמובן היו משועשעים עד אימה מהסיטואציה, ואני מיהרתי לחלוץ את המגף, שכן היה נדמה לי שאני מתחילה לראות קרני לייזר נורות מעיני היצור הקטן, שגדל להפליא בשנים האחרונות.

אמא שלי מיהרה להצהיר שיש איזה זוג נעליים שהאחות הזעירה לא נועלת בכלל, ורצה לחדר השני כדי להביא אותם. והפלא ופלא, גם אלה התאימו לי. אם הבית אמרה שאני אקח, הסכמתי ברצון (אין כמו לשנורר) ואילו אחותי הקטנה עשתה קולות של שור עצבני, בעיקר כי כולם התעלמו ממנה.

מהדיכאון ששרה עליה כשהיא הבינה שאני אכן ובהחלט לוקחת את הנעליים (הצעתי לה את אלה שהסרתי מרגליי בתמורה, בטענה שיש להן ריח נהדר, אולם היא לא נענתה לתנאי העסקה) היה אפשר לחשוב שמישהו יקר לה נפטר, חס וחלילה. אמא שלי הזכירה לכולם כמה שהאחות הקטנה רכושנית, ואני כבר צעדתי החוצה עם הנעליים, בלי להתבלבל. ממילא היא לא נועלת אותן בכלל, אז שתלמד קצת לתת למשפחה, לא יזיק לה, לתפלצת.

וכך מתהפך לו העולם. במקום שאוריש ליצור הקטן ספרים (למה לטרוח, היא ממילא לא קוראת כלום), היצור הקטן מוריש לי נעליים. Hand-me-Ups. ובגדול.

ועל זה נאמר - אם באחים הגדולים נפלה שלהבת, מה יגידו זבי החוטם הקטנים?