השידוך ואנוכי היינו אמורים להיפגש היום. אמנם הגעתי סחוטה נפשית מהעבודה (המצב שם הולך ומתדרדר), אבל נזפתי בעצמי על המחשבה להבריז לו בתירוץ עלוב. למרות שציפיותי ממנו הולכות ומתגמדות, החלטתי לתת לזה סיכוי, ובשם כל הקדושים, אני עומדת בהבטחות שלי. או לפחות מנסה.

בעודי שקועה בדו"חות אקסל מסריחים שאני עושה בשביל כסף (כבר עדיף היה לרדת לכביש), הטלפון שלי צלצל, עם מספר שאני לא מכירה. למודת נסיון ועקרונות, שילחתי אותו למזכירה. אם זה חשוב, הרי ישאירו הודעה. אגב, אני גם לא עונה ללא מזוהים, כי את המספר של האנשים שאני כן רוצה לשוחח עימם אני יכולה לראות. הם לא חסויים. מי יכול להיות חסוי, בינינו? בנק, עבודה, משטרת ישראל, הבלונדה ומטרידים אנונימיים מהשטחים. ממש חבורה של אנשים שמתחשק לדבר איתם.

בכל מקרה, הנ"ל היה השידוך, שהשאיר הודעה שהוא התקשר לבדוק מה קורה איתי הערב, ואם אנו נפגשים בהתאם לתכניות. הצלחתי להימנע מלמלמל (המילה הזו נראית כמו טעות הקלדה) הערות ציניות בנוגע לקולו המהוסס והביישני (לא אוהבת את זה, מה תעשו לי?!), עד אשר הגיעה הפאנץ' ליין - "אשמח אם תחזרי אלי (או משהו כזה), או שאולי נמשיך לרדוף אחד אחרי השני בהודעות לנצח נצחים".

גילוי נאות: יצא שבסופ"ש הוא התקשר כשהייתי בארוחה משפחתית ולא הייתי יכולה לדבר, ואני אף החזרתי לו צלצול יום למחרת, והוא היה עסוק מדי. וואלק, קורה. ראבאק. קורה! באמא שלך. קורה!!!

הציניות האומללה ומלאת הרחמים העצמיים שנטפה מהמשפט האחרון שהוא אמר בהודעה, העלתה לי את העצבים לסף חדש. וזה לא שאני במיטב הרוגע לאחרונה, גם ככה. אבל, השתלטתי על עצמי, הכרחתי את עצמי לעשות עוד דו"ח מטונף (תרתי משמע, ואני לא ארחיב על זה עכשיו) והכרחתי את עצמי להחזיר לו טלפון, ואף להראות נכונות להיפגש הערב. כמעט הצלחתי להתאפק ולא לומר דבר על ההערה המטופשת שלו, אבל בסוף, כרגיל, הייתי חייבת לומר משהו. לפני המון זמן הייתה לי סיטואציה דומה עם בליינד דייט בפוטנציה, שטען בחוצפה שאני מסננת אותו ולא נמצאת אף פעם ליד הטלפון (עוד אחד שרוצה לכבול אותי באזיקי הסלולרי), ואז התפוצצתי עליו בכל הארסנל.

הפעם, מכיוון שלצערי מעורבים בשידוך חברים שלי, נשארתי נעימה ואף התלוצצתי איתו על העניין. שאלתי, תוך כדי צחקוק מנומס, "היה נדמה לי או שהייתה נימה של ציניות בהודעה שהשארת לי? כי זה מאד שעשע אותי". נראה לי שהוא הבין שזה לא כל כך שעשע אותי, והוא החל לגמגם התנצלויות והסברים מפורטים וארוכים.

האמת? זה רק עשה את זה יותר גרוע. עדיף היה שהוא יאמר משהו כמו: "וואלה, צוחקים איתך, קחי את זה בקלילות, אה?!", תגובה שמעידה על בטחון עצמי כלשהו ועל חוש הומור, על לקיחת דברים בקלות, כשצריך. בכל מקרה, הוא חשב שניפגש בסביבות 11 או חצות, אבל הסברתי לו (בפעם השלישית) שאני, בניגוד אליו, לא קמה ב-11 בבוקר, אלא ב-7, ואני כבר לא מתפקדת ממש בשעות האלה. במלים אחרות, צריך להיות משהו קצת יותר מעניין ממנו, כדי שאני אתאמץ. קבענו ליום אחר.

כן, נכון. אני שיפוטית מאד, אבל אין מה לעשות. לרוב, הרדאר שלי צודק. אני מזהה חוסר בטחון, ביישנות-יתר, תלותיות ולחץ לא רצוי. אני מזהה מתי זה לא ממש מתאים, ולפעמים לא צריך להיפגש בשביל זה. אבל אני אפגש איתו, אהיה נחמדה וחביבה, ורוב הסיכויים שאמשיך הלאה, ובעוד כמה חודשים, הזכר היחידי לשידוך הנ"ל, יהיה הפוסט הזה ותו לא.

הלוואי ואני טועה. אני לא אוהבת להיות צודקת לגבי אנשים. זה קורה לי יותר מדי.

יאללה, לישון.