אבא שלי התעורר כנראה במצברוח טוב ואמיץ, כי ב-10 בבוקר הוא דפק לי על הדלת והעיז להעיר אותי ביום שבת, כדי להציע לי לבוא לטיול באיזור ירושלים וגרורותיה. מאחר שאני שוחרת טבע ידועה, וממילא כבר הייתי ערה, הסכמתי להצטרף להתארגנות החובבנית.

וכך, ללא מפה או מסלול (כי אבא שלי הוא סוג של מפה מהלכת) הטלטלנו לנו באזור נחל שורק, או משהו כזה. פרחים לא היו, הציפורים לא שיתפו פעולה, הברווזים רק השמיעו קולות מרחוק והנחל הסריח מביוב. אכן, טבע למופת. 

אחרי כל הטלטלות בניחוחות הביוב, החלטנו שאנחנו רעבים. אבא שלי עצר ליד מקום מחריד למראה, שנקרא "ברבהר" או "ברבאבא" או משהו כזה. מקום יעני-כפרי, אבל מדיף ניחוחות של אוכל-תחנות-דלק למרחוק. הייתי עסוקה באותו זמן בשיחה עם החבר הכי טוב שלי, ולא הספקתי למחות על הקנטינה העלובה שנלקחתי אליה, עד שהתיישבנו. יחד איתנו התיישבו גם זבובים. הרבה זבובים.

בלית ברירה, החלטתי ללכת על המנה שנראתה לי הכי פחות מועדת לפורענות - פסטה ברוטב עגבניות עם פרמזן. וסלט, כמובן. הסלט הגיע, תפל, משמים וחסר רוח חיים. הפסטה שהגיעה אחריו כללה צלחת עם פסטה צינורות, עם רוטב עגבניות חיוור ו-2 שביבי פרמזן מעפנים מלמעלה. והטעם? איך אומר זאת? כשאני במצב הרוח הכי פחות פרודוקטיבי שלי, וזורקת פסטה למים רותחים, מלווה אותה ברוטב מוכן מצנצנת ואולי מוסיפה קצת מלח, יוצא לי יותר טעים מהפסטה נטולת הטעם והמזוויעה הזו. היה סתם אחד גדול, ולמרות הרעב, אחרי שני ביסים הפסקתי לאכול. גם הזבובים לא בדיוק עשו לי תיאבון.

כ"פיצוי", החליטו בשבילי שנלך למקום שנקרא "ירקונה" בתל אביב. מה אומר ומה אגיד - משמאלי ישב אמיר קמינר, הומו כהרגלו, עם ילד ג'ינג'י צווחן ואישה מפחידה למראה, מימיני ישב מאפיונר רוסי והחברה שלו, שלא יודעת להשתמש בסכין, ומולי הונח שניצל שכנראה כבר אכלו אותו לפני, כי אחרת אין לי הסבר למצב הנוראי בו הוא היה שרוי. כבר לא היה לי כוח להילחם בכשלונות הקולינריים של היום. מובסת, לעסתי אותו בשתיקה. היה צמיגי. היה רועש. היה מכוער. עוד מסעדה שלא אחזור אליה לעולם.

מהרי ירושלים, דרך זבובי ה"ברבהר" והפלצנות של "ירקונה", חזרתי לביתי הקט.

אין כמו בבית.