איזה פסיכולוג, לכל הרוחות, יקבל אותי אחרי מה שעובר עלי במשפחה הזו? הרי ישר מאשפזים אותי במוסד סגור.

מגיעה הביתה, כולי מיוזעת אחרי שיעור טניס בקור מקפיא, מדליקה את האור במסדרון, ובמקום תמונת צבעי השמן הרגילה, קופצת מול עיני חבורת בובות מכוערות, על פוסטר צעקני מחברה סלולרית אווילית בשם ESC. משהו על מפלצות. גועל נפש של ממש. ומספיק כדי לעשות התקפת לב לכל אחד. לא נבהלתי. הפעם זה לא הצליח לו, לממזר.

הטלפון מצלצל. אבא שלי. כמובן. זה לא שהפוסטר תלה את עצמו שם. "מה אתה רוצה?", אני שואלת בייאוש. "מאד בוגר הקטע עם הפוסטר. מצחיק. נורא".

"התקשרתי רק כדי להזהיר אותך, לא רציתי שתיבהלי".

כן. נכון. לא רצית שאבהל. תלית את זה כדי שאני לא אבהל. אני הרי מכירה אותו, הוא הרי התקשר כדי לתפוס אותי בדיוק בכניסה, צווחת מבהלה או משהו. הפעם לא הצליח לו. סימן שהפעם הבאה תהיה הרבה יותר גרועה.

מפלצות. הן בינינו.