באמת הגיע הזמן לנקות את חדר העבודה. שכבות של אבק הצטברו על השידה שם, והחפצים שמונחים עליה הותירו את חותמם בעיגולים כהים ונקיים. גם השטיח שם לא נראה במצב מזהיר. בכלל, צריך לנער קצת.

***

צריך לנער גם כמה אנשים. אני כבר יודעת מה אני עושה ולאן זה אמור להתגלגל בעבודה, אבל יש כמה אנשים שמתעקשים, לא משנה מה עושים איתם, ללכת נגד הקו שאני מכתיבה. לשם שינוי, אני מכתיבה ולא מישהו אחר. בשבוע האחרון למדתי שוב, ובעיקר, כמה המשפט "זה הכל אנשים" נכון. מספיק בן אדם אחד כדי להטיל צל ולהמיט קלון על מחלקה שלמה במקום עבודה. מספיק היסטוריה מחורבנת אחת של לא-יוצלח ממורמר, בשביל שכולם יצביעו על צוות שלם ויגידו "הם ככה! הם כולם כאלה!". את הנזק שעשו אחרים, אני מנסה עכשיו לתקן. נראה מי ינסה לעצור אותי. זו עלולה להיות חוויה מחנכת.

***

מי חינך את מי במשך 6 שנים, אני שואלת את עצמי. מי תמך במי? מי נתן למי? לכאורה, התשובה היא שזה היה הדדי. אולי הפעם היחידה בה זה היה הדדי. אבל מבט מעמיק ביומנים, בתיעודים, במחשבות הלכודות שלי, מבהיר לי שאת השיעור הזה הייתי צריכה ללמוד מזמן. אולי אני פחות חכמה ממה שחשבתי. כמה שנים אני צריכה כדי ללמוד לקח אחד בסיסי? ובכלל - שום דבר לא נשאר לנצח.

***

ולנצח לא הצלחתי השבוע בהאטריק. אפשר בעצם לומר שהפסדתי בבושת פנים. ואפילו לא גול אחד. מביך. אני רק מקווה לא לרדת ליגה ולאסוף מספיק כסף כדי לרכוש בקרוב מאמן חדש. תוצאות אימוני ההגנה לא משביעות את רצוני.

***

אני רוצה שהוא יבוא בשבת הקרובה ויהיה בכל החוויה הפסיכית-מאובקת הזו. הוא הבטיח לבוא. יש לי הרגשה שגם הפעם אקבל התנצלות, במקום חצי יום בחברתו.

***

מעגלי חברים-ישנים-חדשים נסגרים ונפתחים כל הזמן. המאפיונר לא מדבר איתי כבר חודש בערך, כנראה בגלל ענייני כסף. הבלונדה ואני לא מצליחות למצוא את הזמן המתאים להיפגש. זה כאילו שהיא יותר עסוקה ממני, אבל לא בדיוק. האומן ואני דווקא סבבה, אבל אני לא מחפשת שם קירבה מיוחדת. וההוא, המסקרן... הגבולות והחומות כבר שם. אני לא חושבת שאצליח להיכנס. הדלתות נעולות. אבל ניסיתי. זה גם משהו.

***

משהו לסיום: שיהיה שבוע טוב ורענן. החופש כבר לא כל כך רחוק.