כל פעם אני נדהמת מחדש למראה ולמקרא השחצנות התהומית שאנשים מפיצים סביבם. כל מיני אנשים שחושבים שהם יודעים הכל, שהם שליטי העולם התרבותי, שהם מחליטים מה טוב ומה רע, מה זבל ומה איכות. קם אחד, קוראים לו ניסן שור, ומביע בוז עמוק ותהומי לבלוגים ה"אקסהיבציוניסטים", כהגדרתו, קורא לזה זבל, או ליתר דיוק (שימו לב לאיכות הכתיבה הנשפכת ממנו): "הבלוגים הם כר פורה של גבב חסר ערך, תוכן המושלך ללא אחריות, הררי מילים הנטחנות דק-דק על ידי האקסהביציוניזם החדש".

מי שמך למלך ולקיסר, מר-אני-כותב-במעריב-אז-אני-איכותי? מי החליט שהעיתונות הצהובה הישראלית יותר טובה מפוסט של ילד בן 16 שמתלבט אם לחתוך את עצמו או לא? מי בכלל התיימר, כאן בישראבלוג, לכתוב רק דברים "ברומו של עולם"? רומו של העולם שלי זה מה שמעניין אותי כשאני כותבת יומן. רומו של העולם של נערה בת 15 זה אם לשכב עם החבר שלה או לא. אפשר לחשוב שאותך העסיקו דברים יותר משמעותיים בגיל 14.

וגם אם מדובר באנשים המתקרבים לגיל 30, שכותבים על חייהם הפשוטים, הו הוד מעלתו, קיסר המלים והביטויים, מה לא בסדר בזה? מאיפה העוז והחוצפה לומר שהבלוגים של אנשים "מספקים בדרך כלל התערטלות רגשית, לעתים קרובות עילגת, לרוב סתם מביכה, קצת מדכאת, עם כמות עצומה של וונאביז בעלי נטיות אמנותיות קלות עד כבדות". הרי פה בדיוק אתה מפספס את הנקודה. לא כל מי שכותב בלוג הוא "Wannabe". לא כל מי שמספר מה קורה לו בחיים הוא איש שמחפש את התהילה וההכרה, את זה ששמו יהיה בדפוס יום אחד. אנשים כותבים כי קשה להם, כי רע להם, כי לא תמיד יש להם עם מי לדבר, כי הכתיבה עוזרת להתבונן במה שקורה לנו בחיים, כי הכתיבה היא כלי השייכת לכל האוחז בה, גם ל"פשוטי העם" ולא רק לאליטות עיתונאיות שחצניות שכמוך.

וכמובן, בכתבתך המדהימה, אף מילה על הבלוגים המפוברקים, שבאמת מביישים את כל מי שכותב מהלב. אף מילה על בלוגים של שמינית-סלבריטאים (חס וחלילה, שלא תסתבך עם איזה יחצ"ן) שמנצלים את הבמה הזו בלי בושה, לא כדי לכתוב דברים מהלב, אלא כדי לזכות בעוד קצת פרסומת. אף מילה על זה שאם אדם רוצה שדעתו תישמע, ישראבלוג מהווה אולי את אחת הבמות הבודדות מעליה הוא יכול להשמיע את דבריו. הרי לא כל אחד יכול לכתוב ב"מעריב", נכון?

אולי גם כדאי לדבר רייטינג - יש כאן בלוגים שהקאונטר שלהם מעיד על 300, אולי 400 כניסות, ביום! (סליחה, לא יכלתי להתאפק). יש בלוגים שמייצרים הרבה יותר כניסות. כלומר, יש כמה מאות אנשים ביום שרוצים לקרוא מה שכתוב בזבלונים הקטנים שאנחנו מייצרים. אז מה זה אומר? שכולם מפגרים וחסרי שכל? שכולם נמוכים ורדודים? שאף אחד לא ברמה גבוהה ופילוסופית עמוקה כמוך?

תנסה את זה פעם אחת. תכתוב בלוג בעילום שם, תספר על מה שקורה לך בגילוי לב. תבדוק עם עצמך אם בכלל יש לך את האומץ לספר את מה שעל לבך, ולא רק את המחשבות המתנשאות שמצפים ממך להביע. "בלוגים זה פויה", אתה צורח קבל עם ועדה. למה זה כואב לך כל כך? הרי לא מבוזבזים על זה משאבים רבים של נייר, עורכים, כתבים וצלמים. זה לא עולה לך כסף, זה לא יוצא לך מהכיס. למה אתה אומר: "זוהי תגובת שרשרת שעשויה להיות הרסנית באקלים הפמיליארי הישראלי - בקרוב גם לאמא שלי יהיה בלוג"? אולי אמא שלך תוכל לספק לנו כמה תובנות עליך, שנבין מאיפה המרירות. איפה ההרס, ההרסנות, החורבן שאתה מנבא לנו? במה הוא מתבטא?

לעניות דעתי, מאמר הדיעה הזה רק מוכיח שוב, שהאליטה הכתבנית בארץ חוששת למעמדה. היום, כל אחד יכול לכתוב, ומסתבר שהתכנים של "כל אחד", מעניינים לא פחות, ואולי יותר, מהתכנים שכותב עיתונאי שיושב כל היום בבתי קפה ומעשן ז'יטאן כדי שיחשבו שהוא גבר. אני לא רומזת שאתה מעשן, אגב. השם ירחם.

וכמובן, נגמרו הימים שבהם מישהו יכול לכתוב מאמר פוגעני שכזה, ולשבת במגדל השן שלו, מוגן מחיצי הביקורת. היום כל אחד יכול לומר את שלו. אז הנה, האחת אמרה את שלה. חבל מאד שמצאת לנכון להוציא תחת ידיך מאמר כה פוגעני ומתנשא. חופש הביטוי נותן לך את הזכות הזו, כך שאין מה לעשות חוץ מלענות לך במלים. אני מקווה שהקהילה של מאות האנשים שהעלבת במאמר הכוללני שלך, לא תתרגש מזה ותמשיך לכתוב על החלפת חיתולים, חיטוט באף וצחצוח שיניים. אלה החיים שלנו, והם כאן. ומי שזה לא מעניין אותו, מוזמן לצאת. הדלת פתוחה לשני הכיוונים.