מילא זה שפיטרו אותי מהעבודה... מילא לגלות שאולי שיקרו לי בקשר לסיבה... אבל לראות שהזונה עם הבלוג ממשיכה לכתוב על כמה שהיא מאושרת שפיטרו אותי... זה פשוט כל כך מגעיל. כל כך דוחה ולא אנושי. אחת שעזרתי לה לפחות פעמיים ביום עם המחשב או עם משהו שהיא לא הצליחה לפתור. אחת שהעיזה לבקש ממני טרמפ הביתה, למרות שהיא לא סובלת אותי. וגם אם אתה שונא מישהו, איך אפשר לשמוח לאידו של אדם שפוטר, ועוד עם המצב הכלכלי הנוכחי?

אני לא יודעת, אולי זו אני המשונה. אני, אם יש מישהו שאני ממש מתעבת, אני לא ארצה ממנו כלום. כלום, Never Ever. אפילו לא גפרור, אפילו לא בדל חוט. ככה זה, עניין של גאווה, או כבוד. אם אני כבר שונאת מישהו, אני לא ארצה להתקרב אליו בשום צורה שהיא, לא ארצה להרגיש חייבת כלפיו.

אבל היא ממשיכה.

=-= נשימה עמוקה =-=

אני מאמינה באמונה שלמה, שאנשים העושים לי רע, הרוע חוזר אליהם, אלף מונים. זה קרה לי המון פעמים בחיים שלי, וזה רק עניין של זמן. הרוע מאחורייך. שמעת? הוא לא רחוק ממך. אני לא צריכה לעשות שום דבר. הוא כבר ישיג אותך ויתן לך את המגיע לך.

What ever you send out, comes back three times three.