לפני כשבוע גיליתי כי הדודות שלי נוסעות לשבוע לאילת, לשהייה בדירתן בקלאב-הוטל באילת. שתי גראציות, אלמנות בנות 70 הולכות לעשות חיים באילת. איזה תותחיות.

בכל אופן, הבנתי שיש שם לא מעט מקום, בדירה, ושהן ישמחו אם אצטרף. תנו לי לחשוב רגע... אילת, לינה חינם, off-season, עיר וים ריקים, אני לא עובדת... אין לי אפילו סיבה אחת לומר לא. אף לא אחת. דיברתי עם אחת מהן וקבענו שביום ששי, בארוחה המשפחתית, נדון בכל העניין. אם כך, יש פוטנציאל אילתי. הגיע הזמן באמת. הצלילות מחכות לי בכליון עיניים.

עוד רגע יש לטייס יומולדת. אני בקושי מדברת איתו לאחרונה. הפעם האחרונה שדיברנו היתה לפני שבועיים לפחות, למיטב זכרוני. הוא אפילו טרח והביא לי מתנה ליום ההולדת, עם כרטיס ברכה מאד אוהב ונחמד (באיחור של 7 שנים, אבל באמת לא חשוב). כל הסיטואציה גרמה לי אי נוחות איומה, שכן אני כבר מרגישה ממש לא נעים בחברתו, והקרבה והחיבה שהיו פעם, נעלמו כלא היו, לפחות מבחינתי. אבל הוא טרח ביום ההולדת שלי. האם עלי לטרוח ביום ההולדת שלו, ולו רק בשביל הנימוס, ואולי לעורר מחדש את קשר ה"ידידות"? אני נוטה לומר שלא, אבל אני עוד אחשוב על זה. עוד קצת.