דודה שלי התקשרה אליי בטעות, כי בספר הטלפונים שלה היה רשום שם של מישהו אחר ליד המספר שלי. זה לא שאנחנו לא מדברות בכלל, היא פשוט לא נוהגת להתקשר אליי לטלפון - אלא אם היא רוצה להזמין אותי לארוחת ערב מיוחדת ביום שישי.

למרות הטעות, היא שמחה מאוד לשמוע את קולי, ושוחחנו מספר דקות, כשהיא כרגיל שואלת מתי אתחתן (ומציינת שזה התפקיד של הדודות - ללחוץ אותנו שנתחתן) ולמה אני כבר כמעט לא באה לארוחות שישי בערב. כמובן שהיא לא ממש חיכתה לתשובות, ובשצף-קצף האופייני לה כל כך, אמרה שהיא יודעת שאני מאוד עסוקה ועובדת קשה.

"את ממש שדה!!!", היא הצהירה בחום.

"כל המשפחה שלנו ככה, את יודעת את זה", אמרתי לה, כשאני זוכרת את הכינוי "שאטרה" שמודבק לכל הבנות-דודות. זה בעצם לא כל המשפחה - אלה בעיקר הנשים במשפחה, לפחות בדור השני.

מה שבאמת היה מצחיק פה, זה שדודה שלי, אישה בת 72 עם אנרגיות של בת 16 (טפו טפו טפו), עובדת עדיין יום-יום בחנות שלה ומוכרת לכל מי שרק רוצה לקנות, נוסעת לחו"ל כל חודש בממוצע, עדיין מסייעת לילדים שלה ועושה חיים משוגעים ב"זיקנתה", קוראת לי "שדה".

אני כרגע, מקסימום רוח רפאים.