את רובו של היום ביליתי היום בשטח, בחול, בבוץ, ברעש ובגריז. היה דווקא די כיף, אם כי חוויתי את הכל דרך המסטוליות של המחלה שתקפה אותי. אפילו צילמתי לא מעט, אבל הרוב "תמונות עבודה". לא היה זמן או אפשרות של ממש לצלם את הטבע היפה, שהיה מול עיני בחלק מהזמן. הפריחה החלה, יש פרגים, רקפות וחצבים, אבל אני תפסתי רק רקפת (רק רקפת... קר קרקרפת?), וגם היא לא יצאה משהו, כי אבא שלי צפר לי כל הזמן לחזור לרכב...

אז מה יותר גרוע מלהיות חולה?

להיות חולה ובגלל זה להחמיץ שיעור תופים.

ומה יותר גרוע מלהיות חולה ולהחמיץ שיעור תופים?

להחמיץ גם שיעור טניס.

ומה יותר גרוע מלהיות חולה ולהחמיץ גם טניס וגם תופים?

להיות חולה, להחמיץ את שני הנ"ל ולהיות במחזור, All in one.

חפשו את המבצע ברשתות השיווק המובחרות!

אני מקווה שההחלקה על הקרח בטלוויזיה (אליפות אירופה, למי שמתעניין) תגרום לי להרגיש קצת יותר טוב, כי כרגע אני סובלת מסחרחורות משונות, כאבים בצוואר וגירודים משונים בגרון. אולי יש לי גם חום, אבל אין לי כוח לבדוק את זה ממש.

אני מתחמקת מללכת לרופא השיניים (פרופיסור!) שהרופא שלי הפנה אותי אליו לצורך תלישת שיני הבינה שלי. אני בכלל מתכחשת כרגע לכל הסיטואציה. זה מאד בריא. זה יהיה עוד יותר בריא כשהשיניים האלה ימשיכו לצמוח, יהרסו לי את הלסת ואת החיים בכלל, יהפכו למוטציות רצחניות, ויהרגו כל מה שזז סביבי, תוך גרימת דימומי חניכיים ואפטות לחיים לכל אלה המתנגדים להן.

ככה זה. אופטימיות של מחלה.