איך יודעים שפורים מגיע? האם זה בזכות שלל התחפושות בחנויות? האם זה מפני שמזג האוויר מתחיל להשתנות לאביבי? האם זה מפני שהפסטרמות (סליחה, תרנגולי ההודו) מרעישים כי "אדררררררר, אדררררררררר"? לא, לא ולא. את פורים המתקרב ניתן לזהות בישראל של המאה ה-21 באמצעות קולות נפץ מחרישי אזניים.

אז נכון שאנחנו מדינה שבה קולות נפץ מחרישי אזניים, איברים העפים לכל עבר ועשן שחור הם דברים שבשגרה, אבל יש תקופה בשנה בה הדציבלים מתגברים, מסיבה מאד פשוטה. זוהי העונה בשנה בה ילדים רוצים לעשות רעש, וכמה שיותר, ורצוי - הרבה יותר מהרגיל, ועם דם, אש ותמרות עשן. עכשיו, אני לא יודעת לגבי הדם, כי אני לא מכירה את כל הטריקים החדשים, אבל אין לדעת. יכול להיות שברגעים אלה ממש, איזה מדען סיני במפעל רב-עובדים, מפתח איזה צעצוע ב-2 שקל, שיש לו קשר לדם. פה זה בטח ילך ממש טוב.

לא, אני מדברת על כך שברגעים אלה ממש, כל בעל קיוסק דלוח, וכל בעל חנות צעצועים מעופשת, שבדר"כ מגלגלים מחזור מכירות של 2000 שקל בחודש במקרה הטוב, מעמיס עכשיו על המדפים את מה שימכור לילדים מאוחר יותר - חומרי נפץ. כבר אי אפשר לקרוא לדברים האלה "זיקוקים", או "נפצים" ובטח לא "קפצונים" הארכאי, שבקושי עושים רעש, ובטח לא מספקים ריגושים לילד שקוצץ איברי חייזרים עם PlayStation 2. לא. אל תחשבו שבקבוקי השמפניה מפלסטיק הקטנים, שהייתם מושכים להם בחוט והם היו משמיעים נפצוץ סימפטי ומוציאים כמה חוטים צבעוניים, אל תעזו להניח ולו לרגע שמדובר בדברים כאלה. אתם רחוקים מהאמת.

מדובר בחומרי נפץ של ממש, חומרים בלתי חוקיים בעליל, שיכולים להוריד 2, אפילו 3 (!) אצבעות לילד, ביום! מדובר על טילים בין יבשתיים שמגיעים לקומות העליונות של כל בניין עירוני ממוצע; מדובר בשרשראות חזיזים שנדלקות ועושות רעש של חגורת נפץ, כולל מחבל; מדובר בזיקוקים שעפים יותר גבוה ונשרפים יותר חזק מכל מה שראיתם בחתונות של החברים הכי עשירים שלכם. ובעיקר - מדובר במפגע סביבתי שמחייב, לדעתי, אכיפה ביד ברזל.

זה מספיק מעצבן לנסות לישון שנת צהריים, כשברחוב מתחתיכם מתנהלת מלחמת אפגניסטן קטנה - זה זורק חזיז, השני מחזיר לו בטיל; זה מצית זיקוק, השני מעיף עליו אבקת שריפה. וזה לא מתמצה ב-5 דקות של תעלולים. החלאות זבי החוטם האלה, באים עם סטוקים שיספיקו לצייד כמה צבאות בעולם השלישי, והם לא מפסיקים לשרוף, לפוצץ ולנפץ כל עוד אפשר. והנה, נדמה לכם כי שככה ההמולה, ואתם גולשים לשינה מתקתקה, אבל פתע פתאום מפלחת את הדממה צווחה של נפילת רקטת קסאם. רגע!!! אני לא בשדרות!!! אני בתל אביב, למען השם... איייייייייייייייייייייי, בוווווווווווום!!! וזה עוד בלי להזכיר את החזיזים המסתובבים, ששורקים בטונים שאפילו כלבים היו מסרבים לשמוע. פחד אלוהים. אני סתם תוהה מה עושות האימהות של החארות הקטנים האלה באותו זמן. כנראה שלא ממש אכפת להן אם הילד שלהן יחזור בלי כמה אצבעות הביתה (או בלי ראש, כי אני אוריד לו אותו באמצעות מחבט בייסבול), לא כל עוד הילד לא מספר לאבא מה אמא באמת עושה אחרי הצהריים במקום מניקור.

אבל זה עוד כלום לעומת המצב שבו אתם הולכים לתומכם ברחוב, אולי שקועים באיזו שיחה בסלולרי, ופתע פתאום מוצאים את עצמכם עושים פזצ"טות וצועקים "אש, אש", תוך שאתם מדווחים לחמ"ל על זה שנתקלתם. אה. זו לא מתקפת מחבלים. זה איזה ילד קטן, מושתן ומניאק, עולל עם החלב של הכושלאמא שלו על השפתיים, שהחליט לפוצץ בדיוק לידכם קצת חומר נפץ, בכמות שמספיקה כדי לעשות חורים גדולים במדרכה, כאילו אין מספיק כאלה בעיר המזויינת הזו.

אז אני אומרת - קודם כל, טיפול דיפלומטי - חרם כלכלי על סין. משם נפתחת הרעה. אחר כך, טיפול משטרתי -  יש לקחת את כל בעלי החנויות העבריינים, לשים אותם בחדר סגור ולא-אקוסטי, ולפוצץ להם ליד האוזן את כל החזיזים שהיו להם בסטוק. ולבסוף, טיפול חינוכי - לתפוס את הילדים האלה, להחטיף להם כמה מכות, לא לתת להם לצאת מהבית כמה חודשים, ולהכריח אותם לראות הופ עד שהמסרים המיניים של בוב הבנאי ייכנסו להם טוב טוב לראש. רק ככה הם מבינים, השרצים הקטנים. רק בכוח.

בברכת פורים שמח,

רק האחת.