הרבה קורות חיים, הרבה פקסים ואימיילים, הרבה טלפונים לכל מי שיכול אולי לעזור ויודע אם יש עבודה בתחום שלי. הרבה, אבל עד כה ללא תוצאות. שמעתי סיפורים די מפחידים מאנשים שחיפשו 6 עד 8 חודשים עבודה, שזה די מלחיץ בעיני. אולי בכל זאת בסוף אצטרך לבקר בלשכת התעסוקה ולקבל דמי אבטלה, רק כדי שהמינוס בבנק לא יתפח לממדי ענק.

בינתיים אני מעבירה את הזמן, חורשת את מדורי הדרושים ומקווה לטוב. בכל מקרה, כבר נתתי לעצמי אולטימטום - אם עד סיום תהליך עקירת שיני הבינה שלי (עניין של כמה שבועות) אני לא מוצאת עבודה נורמלית, אני הולכת לעבוד אצל אבא שלי, לפחות עד שמשהו יצוץ. אי אפשר לא לעבוד. זה לא עסק ככה.

מה שמצליח להרגיז אותי, זה שהמאפיונר (שנוטה להחליף עבודה כל 3 חודשים) החליט שאני פרוייקט הפילנטרופיות הבא שלו, והוא מציע לי כל מיני עבודות שלא קשורות במילימטר לתחום שלי. זה נחמד שהוא דואג לי, אבל זה שאני בלי עבודה לא אומר שאני רוצה לזרוק לפח את התואר ואת הנסיון שכבר יש לי, וללכת בקו חדש לחלוטין (שלגמרי לא מעניין אותי, אבל זה פרט שולי בעיניו). עוד לא הגעתי למצב המייאש של ויתור מוחלט על קו הקריירה שלי, אם כי זה גם עלול לקרות בשלב כלשהו, אם לא אמצא עבודה ראויה לשמה. כשאמרתי למאפיונר "זה בכלל לא קשור אלי, אני לא מבינה בזה כלום" (מה שנכון), אז הוא אמר לי "אני אלמד אותך איך לשפץ את קורות החיים שלך". כמה אופייני. הוא לא הבין שקורות החיים זה לא העניין. כשאמרתי לו שמן הסתם הם יעדיפו מישהו שיש לו נסיון (ועניין) בתחום, ויש לא מעט כאלה, הוא אמר בשחצנות אופיינית: "הם יקחו את מי שאני אגיד להם לקחת". בסדר. פעמיים גבר. כבר שמעתי את ההצהרות המפוצצות האלה. לאחרונה גיליתי שרק לפעמים יש להן כיסוי.

וחוץ מזה? נקווה לטוב. מה עוד אפשר לעשות?