תקופה ארוכה היינו יחד,

זה נראה כאילו כל החיים.

בהתחלה ליוויתן אותי בשקט, בהיחבא,

אחר כך התחלתן לבצבץ,

כפטריות שאחרי הגשם שלא היה.

בצעדים קטנים, חשאיים, הראיתן את עצמכן לעולם,

מגששות, בודקות, מגיחות בעדינות,

כאילו בודקות את השטח.

הכל היה נפלא בינינו, לפחות בהתחלה. התגאיתי בכן. הייתן מיוחדות, מסקרנות, לא הפרעתן לי.

היתה בינינו הרמוניה בלתי מוסברת, נעימה, זורמת. חשבתי שאולי כל העניין ייגמר בטוב,

למרות שחורשי הרעות כבר הבטיחו לי שחורות.

אולי קיבלתן אומץ עם השנים, מי יודע.

אולי נמאס לכן להיות שם, נסתרות, חבויות,

אולי חשבתן שאתן לא מקבלות את תשומת הלב הראויה לכן.

מי יודע.

וככה, בשקט-בשקט, התחלתן לעשות צרות.

האחת לא יצאה עד הסוף.

אחרת בחרה בדרך בלתי אפשרית.

השלישית, חדה כתער ועושה נזקים בכל אשר תלך.

והרביעית - עושה את עצמה בסדר עכשיו, אבל מי יודע מה ילד יום.

אז זהו, יקירותיי. היום אנחנו נפרדות.

ההצקות הבלתי פוסקות שלכן עברו את הגבול.

פצעתן אותי, הכאבתן לי, חתכתן אותי, גרמתן לי לדמם בשקט,

אפילו הפרעתן לי לישון.

ובכן, לא עוד! איני מוכנה לסבול עוד!!! זה הסוף!

אני אלך לרופא השיניים,

אתן תלכו לפח הזבל הקרוב לביתכן.

להתראות, שיני בינה.

אתן הייתן בתוכי כמו צמח בר, עשב שוטה ואנדרטה לסבל האנושי.

שלום, שלום, ואל תבואו לי בחלום.