אפצח ואומר שמדובר בשערורייה - שכחתי את יום ההולדת של הבלוג!

זה רק מעיד על העובדה שאני מציינת שוב ושוב, למכרי, מוקירי ושונאי - אין לי זמן.

כלומר, יש לי זמן, אבל הוא מנוצל לטובת דברים מסוימים, וישנם דברים שבשל כך נדחקים מעט הצידה.

ובכן, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא, וכל הקלישאות. חשבתי מה לכתוב הפעם, והסתכלתי קצת אחורה על השנה האחרונה, שאין ספק שהתאפיינה בתהפוכות, דרמות, מריבות קשות ומאורעות משמחים שהיו להם השפעה גדולה במיוחד על החיים שלי. קוראי הבלוג הנאמנים (ואני מופתעת בכל פעם מחדש לגלות כמה כאלה יש, שקטים ורועשים) בוודאי תוהים מדוע לא זכו לפירוט נמרץ של שלל האירועים.

ההסבר כבר ידוע - יש פה יותר מדי עיניים בלתי רצויות, ולא נוח לי עם זה. מצד שני, זה לא מונע ממני לכתוב באופן כללי, ואיכשהו מצאתי את שביל הזהב - להמשיך עם הבלוג מצד אחד, ולא לגרום לעצמי נזקים מצד שני. גם בשנים קודמות, עוד בתוך האנונימיות העמוקה, לא כתבתי הכל ולא חשפתי את הדברים האינטימיים באמת בחיי (ויש כאלה, מעבר לתמונות המצחיקות).

זה לא אומר שהבלוג הזה לא משקף אותי. להיפך. בניגוד להרבה פרסונות וירטואליות, אני דווקא בבלוג הזה בדיוק כמו שאני בחיים - רעשנית, מתעניינת בנושאים רבים, מלאת אנרגיה ולא חוששת להגיד מה שאני חושבת. אתם רואים אותי פה כמו שאני, אולי לא ב-100% דיוק, אולי לא ברזולוציה הכי גבוהה שיש, אבל זו אני. בהחלט אני.

כשאני שואלת את עצמי את השאלה המעמיקה "מה זה בלוג בשבילי?", אני מצליחה באופן מפתיע לענות עליה די בקלות - בשבילי הבלוג הוא Scrap Book דיגיטלי ונוח להפליא, שלא מצריך מספריים ודבק, ויש לי גישה אליו כמעט מכל מקום. אני אוספת פה חתיכות - מהחיים שלי, מהחיים של אחרים, מהאינטרנט, מעולם ההומור ומעולם האקטואליה, ומפתיע עד כמה נחמד לי לפעמים לשבת ולהסתכל אחורה, לקרוא ולראות מה שכתבתי והדבקתי.

אני מודה, הבלוג שלי הוא אגואיסטי כמעט לחלוטין - הוא אני, שלי, בשבילי. לכן, תמיד מפתיעה אותי מחדש העובדה שיש כ-140 איש שמוכנים לקבל עדכונים קבועים של הבלוג, וכמה מאות קוראים ביום - תלוי כמובן בתדירות העדכונים. זו עוד הזדמנות, באמת, להגיד תודה מכל הלב, לקוראים המגיבים, לקוראים השקטים, לאלה ששולחים מייל "הבלוג שלך מגניב" ולכל מי שמשתתף איתי, ולו לרגע, בחוויה הזו.

וזו אכן חוויה בשבילי, ותמיד אני מופתעת פה מהמגיבים והקוראים - מהאהבה, מהשינאה, מהקינאה, מההומור, מהחוכמה, מהעוצמות הרגשיות ומהטמטום הנצחי. כל יום משהו חדש בבלוג, אפילו כאשר אני מעדכנת בתדירות נמוכה למדי.

ומפני שזו חוויה, וכזו שעושה לי נעים ברוב הזמן, נשארתי פה למרות מכשולים רבים. ובינתיים, לכל דורשי שלומי שתוהים בעניין הזה מעל ארוחת הבוקר שלהם - אין לי כוונות ללכת. כמו קרצייה. נשארת עד הסוף, ולא דופקת חשבון לאף אחד.

להתראות בפוסט הבא,

רק האחת.