מדהים מה אפשר למצוא כשזורקים מילות חיפוש כלליות וכוללניות לגוגל. דברים כמו "דרושים", "עבודה" ו-"משרות", הניבו שליחה פרטנית של עוד 4 קורות חיים, והרשמה לעוד 3 מאגרי משרות.

כן, אני יורה לכל הכיוונים. קצת מטריד אותי שעוד לא התקשרו אפילו פעם אחת, ממקום כלשהו. זה באמת לוקח כל כך הרבה זמן בעידן החדש? האמת, עם תגובות ה-Out of Office האוויליות שקיבלתי בחלק מהמקרים, אני אתפלא אם הם בכלל יודעים לקרוא קובץ WORD. אבל צריך לשמור על התקווה, לא? איזו תקווה. או. שאלה טובה.

בינתיים, גם עניין ה-HSMP (אישורי עבודה באנגליה) נחקר בצורה מעמיקה. לפי הנתונים, יש לי סיכוי טוב לקבל אשרת עבודה לשנה לפחות, זאת בתנאי שיהיה לי במה לעבוד שם. אם היו שואלים אותי לפני כמה שנים אם נראה לי ללכת לעבוד בחו"ל, הייתי מגחכת ואומרת "מה רע לי בארץ?". קצינה קרבית פטריוטית שכמותי. היום, יש לי הרבה תשובות לשאלה "מה רע בארץ", וכל אחת מהן יותר חמורה מהשניה. מה שהכי חמור בעיני, זה שהמצב הנוכחי בארץ גרם למורעלת כמוני לחשוב ברצינות לעזוב ולא לחזור. את מי אפשר להאשים? הרבה גורמים.

השלטון, החינוך, האלימות, הזלזול בתרבות ובאמנות, הישגי הספורט הדלוחים, תרבות הסמוך, החפיפיות, ערך הכסף העלוב, זה שאין עבודה ואין פרנסה גם לאנשים חרוצים שנורא רוצים, שהחינוך הגבוה יקר פה בטירוף, שבשביל לקנות בית צריך לעבוד 50 שנה, העוני, המדינה שלא דואגת בגרוש לאזרחים שלה כבר מזמן, הדם, הטרור, המלחמות, העייפות והתשישות מהמצב הבלתי נגמר הזה, העובדה שבקושי אפשר לפתוח פה עסק מצליח (אפילו קטן)... עייפתי. זו האמת. אני רוצה לפרוח ולהתקדם, לעשות כסף וגם קצת ליהנות מהחיים, אבל פה אין צ'אנס. כל הזמן דורכים לנו על הראש, ואנחנו מקבלים את זה ואומרים תודה.

חסר משהו אחד עיקרי, משהו שאבד לפני כמעט 10 שנים, כששרץ מסוים רצח את ראש הממשלה ז"ל, יצחק רבין. מאז, לאט אבל בטוח, היא דעכה, עד שלאחרונה הרמתי את הראש וחיפשתי אותה ולא מצאתי - התקווה. נעלמה. נגוזה. התפוגגה. אני מסתכלת קדימה ולא רואה שום דבר חיובי, נכון או בריא. פשוט כלום. וזו לא סתם פסימיות שנובעת מחוסר העבודה הנוכחי, אלא מצב שהלך והתפתח עד לשיא של התקופה האחרונה. אם המדינה הזו תמשיך ללכת בדרך בה היא הולכת כעת, לא יישאר פה דבר מלבד עיי חורבות וכבשים של אריק שרון. אנחנו כבר מדינת עולם שלישי. עכשיו נשאר לנו רק לרדת לתהומות הנשייה.

אז מדינתי היקרה, שלא תתפלאי אם אני אלך לכמה שנים, או אולי לצמיתות. נתתי לך מה שהיה לי לתת, תרמתי את שלי לצבא, לתמ"ג, לתל"ג, לכלכלה, לחינוך. ומה קיבלתי ממך בתמורה? קנסות חניה, ביטוח לאומי ומלחמות. אין לי כוח לזה יותר. כשתרצי להתנהג כמו שצריך לאזרחייך הנאמנים, שלחי לי אימייל. באינטרנט אני בטח אגלוש גם עוד 10 שנים.