לפני שעה קלה נפרדתי בצער לא-רב וביגון לא-ממש-קודר (כי הזמן את העצב ליד המתים קובר?) מ-2 שיני בינה נוספות. הפעם אחת מהעקירות הייתה עקירה כירורגית, שכללה גירודי רקמת דלקת. יאם. מה שאומר, שבפעם הראשונה בחיים שלי, עשו לי תפרים. חבל רק שלא רואים אותם. Scar Face, Here I come!

חצי פה שלי רדום עכשיו, והחצי השני רוצה וויסקי, אבל אי אפשר עכשיו. מה גם, שנראה לי שהשילוב של מוקסיפן, אופטלגין וג'וני ווקר אדום לא ילך כל כך טוב ביחד. מה שכן, קניתי לי שוב מאגרי גלידה, שיהיה. מצאתי אפילו גלידה של רום עם צימוקים. זה אמנם לא שוקולד-רום-צימוקים, אבל Beggars can't be choosers. אני לא יודעת אם זו רק אני, אבל נראה לי שמאז סדרת "מונקו" המהוללת של שטראוס, שוק הגלידות פה הדרדר לרמות נמוכות מאד. ואל תגידו לי האגן-דאז. זה לא עושה לי את זה.

מה שכן יעשה לי הרבה עצבים בימים הקרובים, זו העובדה שאחותי הקטנה מגיעה לפה לסוף שבוע ארוך במיוחד לרגל החג המשוקץ פורים, ותשהה פה עד יום שני. שאלוהים יעזור לי. רק היא הייתה חסרה לי פה עכשיו. אבא שלי רוצה שאני אקח אותה ל"בית חלומותי" בגבעת ברנר. אני תוהה אם בגלגול הקודם שלי הייתי רוצחת סדרתית, רופאת שיניים או פוליטיקאית, שמגיעים לי כל העונשים האלה. למה!?!?!?!??!!

אני הולכת לבהות בטלוויזיה. כשההרדמה תתפוגג, אשקול את צעדי הבאים.