עוד יום שבת - ביום ששי הלכנו לישון מאוחר, קמנו יחסית מוקדם בבוקר, הלכנו למקום שאחותי הקטנה רצתה ללכת אליו, סעדנו את ליבנו במסעדה בינונית וחזרנו הביתה לרבוץ עד רדת החשיכה. עוד יום שבת.

ב"בית חלומותי" בגבעת ברנר יש מסלול קטן, בו אפשר לרכב על אסלות ממונעות. ככה זה בישראל - גם ככה הכל פה קקה, אז בואו נרכב על אסלות. כמובן, שכל המבוגרים רוכבים בהנאה ביחד עם הילדים, ובדיחות שנונות נוסח "איזה נהג חרא אתה" עפות לכל הכיוונים. הססמאות על הקירות מצהירות על "קקהמייקה" ו"חרהקה". חינוכי להפליא.

עוד תחנה פופולרית שם, היא הדמי-סופרמרקט. מדהים כמה שהילדים של היום אוהבים לקנות, גם אם זה רק נס קפה של עלית, בכאילו, בסופרמרקט שבו מוכרים אריזות בלבד. צריך להיות שם כדי להבין. ראיתי בזה משל על החיים - אנחנו קונים ריקנות, ומרגישים אותה אחר כך בעצמנו. גם אם יש משהו בחבילות האלה שאנחנו צורכים, זה בעצם חלול כמו ראש של ילדה בת 13אחרי צפייה ב"המורדים".

אני את רוב זמני שם ביליתי במשחק ב"מורטל קומבט", שהגדיר מחדש עבורי את המושג "מיושן". זה אפילו לא קלאסיקה. אולי חוץ מנהמות ה-"Finish HIM!" המוכרות כל כך. מה מצאנו במשחק הזה פעם? קשה לי לענות.

אחר כך נגררתי בבושת פנים לסיבוב על הטרקטור. הרגשתי כמו תאילנדית המובלת לקטיף הדרים בעל כורחה. הטרקטור גרר 2 קרונות מלאים באנשים שצווחו "הנה כבשה" ו-"הנה חמור", כאילו הם בעצמם לא באו מהג'ונגל. על מי אתם מנסים לעבוד? את הנסיעה מלווה הסבר מקוריין היטב ברמקולים (ידעתם שקיבוץ גבעת ברנר הוא הגדול ביותר בארץ, מה שלמעשה עושה אותו לקיבוץ הכי גדול בעולם? תמיד אנחנו חייבים להיות בתחרות, נכון? וזה בכלל לא משנה שאין קיבוצים בשום מקום אחר מלבד בישראל. מזל שיש לנו את ים המלח, ככה לפחות אנחנו יכולים לדבר על המקום הכי נמוך בעולם. כן. הכי נמוך זה אנחנו. אין ספק), כולל פרסומות נטולות בושה לתעשיות השונות של הקיבוץ. כן, אני ממש צריכה כמה חתיכות של דשא מוכן לבית, אני בונה מצע לגידול פטריות יער בדיוק, זה מושלם בשבילי. תארוז לי בדרך החוצה, טוב?

כולם, מתוזמנים היטב, עיקמו את האף כשעברנו ליד הרפת. כשהבנתי שהנהג הולך להכניס אותנו היישר אל לב המאפליה, התחבאתי בתוך החולצה של עצמי. רק שלא היה שם הרבה מקום, בגלל הציצי, אז נאלצתי לעשות קולות של "איכס" ביחד עם כולם, תוך שאני מדסקסת עם אבא שלי את טיב בשר העגלים ("איזה חמודים") שהסתובבו שם. הקריין הכריז שהלולים בקיבוץ אוטומטיים ושהביצים הופכות לאפרוחים החמודים, שגדלים והופכים לתרנגולות. ואז הקריין השתתק, כנראה כי לא נעים לו לספר על סוף התהליך, ואני מלמלתי לאבא שלי "ואחר כך שוחטים אותן ועושים מהן שניצלים", והוא בתגובה עשה קולות של לעיסה. משפחה טבעונית למופת אנחנו.

אחרי שראינו סוגים שונים של בשר, החלטנו ללכת לאכול קצת בעצמנו. המסעדה נקראת "אלברט" וממוקמת באזור. ביקשתי צלע עגל (Prime Rib) עשוייה מדיום-רייר (דה!). המלצרית התעקשה איתי "את בטוחה? אולי מדיום, בכל זאת", כי צריך שהשומן יישרף וכל החרטא הזה. עשיתי את הטעות ואמרתי "בסדר". קיבלתי קרטון יבשושי שהמילים Well done לא ראויות לתיאורו. אבא שלי הזמין פילה לבן (שהיה סביר), אז התחלפנו, וגם הוא הצטער על היחס הנורא שקיבל הבשר. הצ'יפס נראה כאילו מישהו אכל אותו פעם, והפיתות עם השום היו בעצם שום עם פיתות, ועם כל החיבה שלי לירק הזה, יש גבול לכל תעלול.

בפעם הבאה, כשידפקו לי על הדלת ב-11:30 לפנות בוקר בשבת, כדי שאצטרף למסע משפחתי למחוזות הגועל-נפש, אני אעשה את עצמי חולה באלצהיימר.

שבת שלום.