לפני כמה ימים הייתי בראיון עבודה, ראשון מזה זמן-מה. קדם לו מבחן בן שעה לערך, הקשור לתחום העבודה. אחרי המבחן אמרתי לעצמי שאני לא מרוצה מביצועי בו, ושנראה לי שלא יחזרו אלי אחריו.

אבל חזרו ואף זימנו לראיון, שהיה נחמד, ארך שלושת רבעי שעה, וכלל בעיקר דיון ביכולתי לעבוד תחת לחץ. אמרתי למראיין כי מסמך קורות החיים שלי מדבר בעד עצמו, אבל שאם הוא מתעקש, אני מעדיפה לעבוד בסביבה דינמית שיש בה אקשן. וזה בטוח עדיף בעיני על פני עבודה משרדית, קשורה לתחום שלי או לא. המראיינים (הייתה שם גם מראיינת, ממש חקירה דרגה שלישית) היו מאד סימפטיים, והיתה לי הרגשה שמעוניינים בי, עקרונית. יחד עם זאת, אני יודעת שהמון אנשים הגישו מועמדות לעבודה הזו, ושהם מחפשים רק שניים, כך שאני נוטה שלא לפתח ציפיות שווא.

בכל מקרה, בשבוע הבא אדע אם יש לי עבודה, או שצריך להמשיך לחפש. אני עדיין ממשיכה לחפש, אגב. כנראה שאף פעם לא אפסיק. ורעיון ההגירה לאנגליה לא ירד מהפרק בכלל, במיוחד לא לאור העובדה ש-2 מהמתכתבות שלי חיות שם ורק מספרות כמה טוב להן.

בתנור יש עכשיו רוסטביף ענקי מנתח אנטריקוט.

בקרוב הוא יהיה בקיבה, אדום מדמם ויפה.