בתקופת התיכון, וגם קצת אחריו, קראתי את ספריו של סופר אחד, בעיקר. סטיבן קינג. מלך האימה והפחד, כותב ספרים מותחים, מרתקים, מגעילים, מפתיעים ומעוררי חלחלה. אחרי שקראתי את The Long Walk (שזה סיפור בתוך אוסף של 4), היו לי סיוטים בלילה.

אבל, אי אפשר לערער על העובדה, שהספר שהכי הפחיד אותי, היה הספר הראשון של קינג שאי פעם קראתי -  IT. כמה שם קטן, ככה פחד אלוהים. זה. מה זה? איזה ליצן מטורף שרוצח ילדים. אני, אגב, לא מפחדת מליצנים ועכבישים, אבל הספר הזה הצליח להלחיץ אותי ברמות קשות. ומי קנה לי אותו? אמא שלי. היתה תקופה כזו, שבה אמא שלי קנתה לי כל שבוע-שבועיים ספר (בלית ברירה, כי הייתי מחסלת אותם כמו שרימפסים בחמאה). מה גורם לאמא לקנות לילדתה המתבגרת ספר כזה? אין לדעת. וזה לא שהעטיפה בלבלה אותה, או משהו כזה. על עטיפת הספר בעברית (מתוך עשרות הספרים של קינג שקראתי, זה היה אחד מ-3 בלבד שקראתי בעברית) מתנוסס לו ליצן מבעית, עם שיניים מלוכלכות וחדות. לא בדיוק ספר על פיות וברבורים. והיא קנתה לי אותו בכל זאת. אחר כך מתפלאים שיצאתי מופרעת.

סיימתי לקרוא את הספר הזה ב-3 לפנות בוקר. הסוף שלו מפחיד במיוחד. לילה. שקט מוחלט. הציפורים עוד לא התעוררו. חושך צלמוות בחוץ. ואם אני מכבה עכשיו את האור בחדר, הרי ברור שהליצן הזה יוצא פה מהארון ואוכל לי את התחת. הלב שלי פעם במהירות שיא, וזמן רב נותרתי ככה, באור, ממאנת ללכת לישון או לכבות את האור. סיוטים אמנם לא היו לי מהספר הזה, אבל לא קראתי אותו בשנית מאז, והוא קבור עמוק במגירת הספרים-שכבר-לא-אציץ-בהם-שנית שלי.

אחרי כמה שנים הזדמן לי לראות את המיני סדרה שעשתה רשת ABC מהספר. היה מפחיד לא פחות. צוות שחקנים מוצלח במיוחד, ושחקן מפחיד באופן מזוויע בתפקיד פניוויז, הליצן הקטלני, עשו את העבודה יפה מאד. גם את הסדרה הזו לא הצלחתי לראות יותר מפעם אחת, בטח לא במלואה, למרות שהיא שודרה בתדירות גבוהה למדי בכבלים.

אני חושבת שהסרט היחידי שהיה בעיני מפחיד יותר מ-IT, הוא פלישת חוטפי הגופות (גרסת 1978, עם דונלד סאת'רלנד). מאז גיל 13 לא ראיתי את הסרט הזה בשנית, ואני לא זוכרת רבות מהעלילה, אבל אף פעם לא אשכח את גודל האימה ששרתה עלי כששמעתי את הצווחות של הזומבים, או מה שהם לא היו. לפני כשנתיים גיליתי שאף חברי הטוב ביותר מחזיק בדיעה כי מדובר בסרט המפחיד ביותר בכל הזמנים. לפני זמן מה שודר הסרט בכבלים, אבל לא העזתי לצפות בו לבד, ואני מקווה שמתישהו אוכל לצפות בו עם מישהו שלא מפריע לו שינעצו בו ציפורניים.

זה קצת משונה בעיני, הסרטים והספרים שגרמו לי לפחד. אין הרבה דברים שמפחידים אותי בחיים, ואם כבר, הפוביות שלי במציאות שונות לגמרי. מי היה מדמיין שליצן מפגר בספר יכול להבעית אותי עד כדי כך, ואיזו צווחה, שהיא בסך הכל סאונד אפקט, תעשה לי צמרמורות בלתי נשלטות. אפילו פרדי קרוגר לא הצליח להזיז לי יותר מדי. אולי זה היה השילוב של חושך, בדידות וחיפוש ריגושים והרפתקאות. אולי זה היה מקרי לחלוטין. אולי הייתי צעירה ונוחה להשפעה הרבה יותר מאשר היום. ואולי פחד הוא רגש חולף, שחוטף אותך לרגע, ומחזיר אותך רועד, אבל עדיין עומד על שתי רגליים.