שימו לב, ילדים מתחת לגיל 21, פוסט זה אינו מיועד לכם. ולא (רק) בגלל שאני מפקפקת באינטיליגנציה שלכם או שהוא מכיל תמונות תועבה וזימה, אלא בעיקר בשל העובדה שרוב הסיכויים הם שלא תבינו אותו.

ובכן, בדרכי הבוקר לעבודה, עברתי ליד פח הזבל (סתם כי הוא בדרך, לא כי יש לי פטיש לאשפה). ושם, ליד המבנה שבו מאוחסנים הפחים, עמדה עגלת סופר מרקט. העגלה כשלעצמה אינה מחזה נדיר במחוזותינו, שכן גם בצפון תל אביב דופקים עגלות בלי חשבון ומשתמשים בהן להעברת דירות ופינוי אשפה. על העגלה נח תיק פלסטיק אפור וקשיח ותיק מסמכים בצבע בורדו. גם אלה לא היו מושכים את תשומת לבי, בטח לא ביום ראשון בבוקר, אבל מה שביצבץ מתיק המסמכים בלם אותי בדרך לאוטו. היו אלה מעטפות.

מחלת הנפש שלי לעטים, פנקסים וכל מה שקשור בציוד משרדי היא דבר ידוע בקרב בני משפחה וחברים קרובים. לכן, מעטפות הן דבר שיכול לעצור אותי ולמשוך את תשומת לבי. חיטוט מהיר בתיק המסמכים ובתיק האפור שנח לצדו העלה דבר מדהים, שגרם לי לגניחות הפתעה וגרר מבטים זועמים מצד החתולים שעוד לא התעוררו.

התיקים היו מלאים מכתביות.

בשלב זה אני מניחה שהילדים, שאותם הזהרתי בתחילת הפוסט שלא לקרוא, שואלים את עצמם: "מכתביות? זה הרקע הזה ששמים כששולחים אי-מייל, לא?".

ובכן, לא.

מדובר בניירות אמיתיים. כאלה שכותבים עליהם. לא, לא הפתקים של Windows או גוגל. ממש ניירות מכתבים. שאחר כך שמים במעטפה ומדביקים בול ושולחים למישהו, וזה לוקח לפחות כמה ימים עד שהוא מקבל את זה.

דגדוגי העונג הסוטים התגברו כשלקחתי את השלל הרב לאוטו שלי והתחלתי לבחון אותו בצורה יסודית יותר. מדובר בערימה מכובדת של אוסף מכתביות, שנראות כאילו נאספו בעיקר בשנות ה-70 וה-80. הולי הובי? גארפילד? חתולים? הזרבובים, למען השם? דמעות נוסטלגיה עלו בגרוני, ומה ששבר אותי יותר מכל היה הריח - הריח המוכר והאהוב של מכתביות מסוימות, ריח שהעלה את ערכן בהחלפות שעשינו. ריח שמזכיר לי שיטוטים ראשוניים בחנות כלי כתיבה במרכז המסחרי הקטן וחיפוש חבילות חדשות (של פלפוט, כמובן) להוסיף לאוסף.

אני לא יודעת מה עלה בגורל אוסף המכתביות של ילדותי. אני מניחה שהלך לאיבוד באחד ממעברי הדירה, או שנזרק על ידי אמא שלי בשלב זה או אחר. לעתים נדירות השתמשתי בהן כדי לכתוב מכתבים. הן היו בעיקר אוסף של ציורים מתוקים, תמונות, שורות ורודות וריחות נעימים, שהייתי מאוד גאה בו. היו לי המון זיגי! המון!!!

נראה לי קצת עצוב שמישהו השליך (או יותר נכון - מישהי השליכה) את אוסף ילדותה. נכון שהרבה פעמים אין מקום בבית, אבל כל מה שצריך זה קלסר או קופסה קטנה. אני מניחה שכל אחד עושה את השיקולים שלו. על כל פנים, עכשיו המכתביות אצלי.

מישהו רוצה לקחת מכתבייה של ג'ון טרבולטה בימיו העליזים ולתת לי זיגי בתמורה?