ככה זה. המזכירה של אבא שלי לקחה יום חופש, והיות שאני מובטלת ואין לי חיים, אבא שלי תימרן אותי לכניעה מוחלטת - נאלצתי לבוא ולהחליף אותה. יום שלם.

אז נכון שאני מתרוצצת במשרד הזה מאז גיל שנתיים, ובגיל 6 אף הקלדתי כאן במרץ על מכונת הכתיבה (זה מה שהיה. ואפילו אני זוכרת אחת לא חשמלית!) ומילאתי כל מיני קבלות ותעודות משלוח, אבל הרבה צמר מושחת זרם בחוות השיקמים מאז, ודברים השתנו פה. והבלאגן, כמובן, חוגג. כי המזכירה הקבועה היא, כמובן, מטומטמת, ומסתמכת יותר מדי על הזכרון שלה ופחות מדי על רישומים מסודרים.

ועובדים פה ב-QTEXT. זה, בכלל, הרגל שבי נשבעתי למגר בהקדם האפשרי. QTEXT. זה פשוט מגוחך. גם האלפון שלהם לא משהו, ואח"כ מתפלאים למה אני לא מוצאת פה אף שם. ככה זה, כשבשדה "שם משפחה" רשום שם החברה, ולהיפך.

בכל אופן, היום הזה משמש היטב כדי להזכיר לי למה אין לי סיכוי להחזיק בעבודה פקידותית יותר מ-8 שעות. בשל מצבי המובטל, חשבתי לא פעם להתחיל לשלוח קורות חיים למשרות שונות כמו מזכירת מנכ"ל ועוזרת אישית. טוב שלא עשיתי את זה, כי טעות חמורה מזו - אין ולא תהיה. אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות, בטח לא כשאומרים לי "תשיגי לי" ו-"תעשי לי קפה". אני לא אוהבת לשמוע את הטון המתנשא של המתקשרים השונים (טון, שהפלא ופלא, מתחלף בשניה שהם מבינים שהם לא מדברים עם הפקידה הרגילה, אלא עם הבת של הבוס, היורשת לעתיד) ואני לא אוהבת להעביר שיחות ו/או לסנן אותן.

דווקא לא אכפת לי להקליד מכתבים, אבל אני פשוט לא מסוגלת להוציא מכתבים בסגנון שנראה לי מחורבן (בעיקר עיצובי, אבל גם תוכני), וכשאני עושה שינויים על דעת עצמי (אבוי לאוזניים השומעות!), שולחים אותי להחזיר את המצב לקדמותו. למה? ככה!

תשיגי לי. כוסאמק. 

וגם לא חוזרים אלי מאתמול, וזה מעצבן אותי עוד יותר.

ולא אכלתי כלום היום (אי אפשר להגיד שזה לגמרי רע...).

ולא התאמנתי כמו שצריך על התופים השבוע.

ואנשים עושים עלי פוזות. חברים, עאלק.

ואחרי זה שואלים אותי "למה את עצבנית".

אם תשמעו על רצח המוני באיזור תל אביב, זו אני. אפשר להזמין משטרה.