כבר כמה לילות שאני חולמת על לונדון. ועכשיו, התעוררתי משנת אחר-צהריים (צריך לכפר על זה שקמתי ב-9 בבוקר) מצויינת, שבה חלמתי על Camden Town. תהיתי למה זה קורה. ונזכרתי. היום לפני שנה בדיוק המראנו ללונדון. שבוע שהיה יפה ומיוחד, אבל גם מכעיס ומבולבל, שבוע הרה גורל בהרבה מובנים. נסיעת חלומות שהיתה קצת יותר מדי מציאותית. לא האידאל, אלא מבחן. ושרדנו אותו, באופן שמפתיע אותי עד היום.

אבל לונדון נשארה לונדון, אדישה לסערות הקטנות והטפשיות. ובחלומות שלי, אני הולכת ברחובותיה הארוכים, מביטה במפה המסובכת שלה ונוסעת ברכבת התחתית ובאוטובוסים, בדיוק לאותם מקומות בהם הייתי. ומה ראיתי ממנה, מה? פה נגיעה, שם קריצה. פה רחוב, שם קזינו, פה מכולת, שם שוק עתיקות. ראיתי הרבה ולא ראיתי כלום, כאבו לי הרגליים, האף שלי היה מלא באבקה שחורה (זיהום האוויר, לא סוג חדש של קוקאין), האוכל היה גרוע, הלחם היה מדהים, בזבזתי אלפי שקלים ובכל זאת נותרתי עם חצי תאוותי בידי. ומה אפשר לעשות? כמובן, לחזור לשם. וכמה שיותר מהר.

זה רק עניין של כסף.

רק.

והערות לחלומות שלי:

שירים של אחיות פיק בחלום - לא מתאים.

אני מצטטת את לובה בחלום, עם המבטא והכל - לא מתאים ומגוחך.

להחליף את החבר הכי טוב שלי בבת-דודתי שאני כבר לא בקשר איתה - לא מתאים ומביא קריזה.